הדירה ההיא (ומה שיותר חשוב – בעליה?) ואני לא נתאחד. הסשן ההוא היה צריך להיגמר במילת בטחון כמה ימים מוקדם יותר, אבל נכשלתי בלשמור על עצמי. למזלי, לא נרשמו נזקים פרמננטיים. "בסך הכל" 10 ימים שבהם היה לי רע מהסיפור הזה. הסתובבתי עם קשרים בגרון ובבטן, במתח נוראי, וכל הזמן בתחושה שלא שמים עלי damn.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שיחת הסיום איתם זה לחכות לבכי. בזמן החיכיון קלטתי שתוכנית שהייתי אמורה לפספס בגלל המעבר נהייתה אפשרית לאור הביטול, ומיד סימסתי לאנשים הרלוונטיים, מבסוטה בעליל. אחרי עוד 2 דקות של יובש החלטתי שעד שהבכי יגיע אני אנצל את הזמן. בכמה טלפונים ביטלתי את כל ההפקה של יום המעבר, קבעתי לי מסאג', התרעננתי על מצב הדירות באינטרנט, הזזתי תוכנית מפה לשם,והתחלתי לארוז תיק כדי לרדת דרומה. הקמבצי"ת שבי חזרה. הרגשתי חיה ומלאת אנרגיה.
אבל הבכי לא הגיע. למעשה, מלבד התעצבות קלה שנמשכה מספר דקות, לא נרשמו תנודות ססמוגרפיות משמעותיות. זה די מדהים. איש יקר אחד אמר לי שהוא חשש שזה יתפוצץ, והכין כבר תוכנית פעולה למקרה כזה. הוא לא הגזים.
באופן שלחלוטין לא תואם את איך שדמיינתי שאהיה, ביממה שאחרי הפיצוץ ראיתי כמעט רק את החלקים המלאים של הכוס. של סרוויס שלם, האמת.
- הדירה בהחלט נהדרת, אבל עם בעלי הבית האלו עדיף לא להתחתן.
- כל תפירת יום ההובלה היתה חזרה גנרלית. בפעם הבאה זה ילך בקלות ומהר.
- לא תהיה לי שום בעיה למצוא דיירים לדירה שלי. דבר אחד פחות לדאוג בגללו.
חצי שעה לפני שאני עולה על כביש החוף בכיוון דרום, אני מקבלת הודעה אדומה מ-TopKnot (להלן – יקיר הבלוג), ובה טלפון של חברים של חברים, שמחפשים דייר לדירה שלהם, בזמן שהם הולכים לקרוע את העולם בטיול ארוך מאוד. זה נשמע טוב. אני מרימה להם טלפון וזה נשמע עוד יותר טוב. אני נוסעת למרכז וקופצת אליהם בערב, וזה כבר נראה נהדר. אמנם זה לא פתרון של קבע (יש דבר כזה בכלל?) ורוב הסיכויים שבעוד פחות משנה אצטרך לעבור דירה שוב. אמנם יש קצת עבודה על הדירה שארצה לעשות לפני הכניסה. אמנם הכניסה היא רק בתחילת אוקטובר. אבל היא מתאימה במפרט, מתאימה במיקום, בעלי הבית נפלאים, והמחיר, הו המחיר. חצי מהדירה ההיא. חצי!
הערב חתמתי.
עכשיו כבר אפשר לברך.
לפני 17 שנים. 1 בספטמבר 2007 בשעה 18:47
