אחרי סשן החשמל אני פונה לואדי ניסנאס. זו נהייתה מן מסורת מאז שפרצה הדלקת בעצב. לפחות פעם בשבוע אחרי הפיזיותרפיה אני קופצת לשם. מסניפה עוד ועוד מהנועם שהמקום הזה נוסך בי. רגע לפני שאני נוטשת את העיר הזו.
כשהאישה של הירקן פונה אלי ב"יא חביבתי", אני יודעת שהיום יובילו אותי למאחורי הקלעים ויתנו לי לבחור מן המלפפונים הפריכים שעכשיו הגיעו.
בחנות התבלינים אני קונה עגבניות מיובשות לסלט הפסטה המסורתי של יום כיפור. הם משפצים ומאובק שם, ואני הרי עוברת דירה תיכף ולא כדאי לאגור. אז אני מתאפקת חזק לא לקנות שום דבר מהשקים המתפקעים. רק קצת פיסטוקים קלופים. וצנוברים. וזהו. בחיי.
צועדת לכיוון השוק, אני עוברת על פני הפלאפלים היריבים. הרוח גורמת לכך שהניחוחות מגיעים אלי רק אחרי שאני פונה לסימטה, וכך אני מצליחה להתאפק מלהיכנס (למישל, תמיד למישל), ולטבוע בפיתה שלהם. אני ממירה את ריח הפלאפל בהסנפה של קפה טחון טרי, שהוא הסיבה שאני תמיד בוחרת בסימטה הזו על פני השתיים האפשריות האחרות.
נכנסת לפינה של נדימה, ומברכת אותה לשלום. היא אומרת שלום רפ?ה, ואחרי חצי דקה כשהיא מרימה את העיניים, אני מקבלת את החיוך, ה"מה שלומך" ו"איך הבריאות". אנחנו ממשיכות בתסריט הרגיל -
"אז מה יש היום"
"תסתכלי"
אני מרימה את המכסים אחד אחד, וכשאני מגיעה לרביעי אני מתחייכת. יש מלוחייה. העונה של המלוחייה קצרה קצרה, והמלוחייה של נדימה היא עילוי, ולא תמיד יש. זה משמח כל כך. מתיישבת ליד שולחן הפורמייקה שקרוב לדלפק, ומתחילה מהירקות הטריים המתפצפצים שחתוכים בצלוחית שמולי, עד שהצלחת עם המלוחייה ויתר הדברים הטובים מגיעה לשולחן.
בביס הרביעי מגיע נחיל של אנשים ופושט על 3 שולחנות הפורמייקה האחרים. טיילנים כאלו. מורה הדרך שלהם מתעניין מאיפה הם בארץ, וכשכמה עונים "ירושלמיים", הוא אומר "גרתי בירושלים כמה שנים, אבל אף פעם לא הייתי ירושלמי". אני חושבת לעצמי שרוב החיפאים מתיחסים לחיפאיות באותה רצינות, אבל אני מרגישה כל כך חיפאית באותו רגע.
השולחן שמאחורי מתפנה, והנחיל פושט עליו. אחת מהן, שכנראה מפריעות לה הצלחות המשומשות של מי שעזב מעבירה אותן לשולחן שלי. אני פוערת עיניים תמהות ותולה אותן בה, אבל היא לא שמה לב. כמה מהחברים שלה דווקא כן, ומתכווצים קצת. כשהיא מסיימת אני אומרת לה "אז אני מבינה שלך זה מפריע אבל לי כנראה לא". והיא מגמגמת קצת, ומשיבה שפשוט לא היה לה איפה לשים את זה. "צורה לך" אני אומרת לה. היא בסדר. הם כולם בסדרים כאלו. והמשפט הקטן הזה שלי מספיק, והיא מתעשתת ומתנצלת ומובילה את הצלחות עד לנדימה.
כשהם מתחילים להזמין אני אצה לנדימה ומבקשת מלוחייה לקחת בקופסה, לפני שגומרים לי אותה. "אלה לא יקחו מלוחייה. מה הם מבינים".
עוצרת אצל הקצב, כי פשוט אי אפשר אחרת. או שהוא כל כך עסוק עם כל החג הזה שלנו, או שאולי השנה המתוקה שלנו הדביקה אותו, כי הוא היה דביק ומתוקי איתי, ולא השחיז עלי את לשונו כהרגלנו בקודש. כבר 7 שנים הוא מפטם אותי, האחמד הזה.
בדרך הביתה אני מנחמת את עצמי בכך שחיפה מרוחקת רק שעת נסיעה אחת מביתי העתידי, ופעם בחודש אפשר לנסוע לעשות קניות בשבת, בשביל להשקיט את הכמיהה.
אחר כך אני מראה את הדירה שלי לאיש אחד, ששם לב לפרטים, וכואבת כל פרט כזה, שחשבתי עליו והשקעתי בו. כואבת את הקביעות והשייכות שאני נוטשת, נהיית מודעת לארעיות שאני עוברת אליה. ארעיות זמנית.
לפני 17 שנים. 10 בספטמבר 2007 בשעה 22:20
