תהיות ופעיות

אין על "הארץ". הגליונות הענקיים האלו, שיכולים להסתיר מאחוריהם גם את רפי גינת, לגרום לפיסות הבשר הרופסות שתחת הזרועות שלי לרעוד ממאמץ? סוף סוף הבנתי את הרציונאל. אין יותר טוב מזה לאריזת ואזות. אין!

~

היום, 90 יום אחרי השחרור, סוף סוף זכיתי בפנקס מובטל. אחרי שכרמלה הזינה את פר?טיי למחשב היא ביקשה ממני ללכת אחריה, ובדרך הלבישה כפפת ניילון על כף ידה הימנית.
התקדמו בשירות התעסוקה. במקום תור של מובטלים מיוזעים (המזגן שם עושה פווו פושר מינוס) יש אוטומט שרושם התייצבות על סמך טביעת אצבע. מעניין כמה פקידים בשרות התעסוקה עזבו את עבודתם לטובת הנחת אצבע שבועית.
מסתבר שגם כרמלה OCD. הכפפה? "שאני אגע איפה שכולם שמו את האצבע שלהם, שרק אלוהים יודע איפה היתה קודם?!"

~

לרשימת הדברים שאתגעגע אליהם בחיפה מתווספת הנסיעה ברכבת.
אני עולה על רכבת קומותיים חדישה. ה-MP3 כבר באוזן. אני מאתרת רביעייה פנויה ופורסת את הפיקניק. לא הספקתי לאכול בין האנשים שבאו לראות את הדירה ואני מורעבת.
אני מסיימת לבלוס, שולפת את דף זמני הרכבות, וכותבת את הפוסט הזה ברווחים (כן, כן, על נייר!).
בחוץ חושך. רק אורות ערים מנצנצים מדי פעם. ושקט. שקט מבורך. ואף אחד שצריך להסביר אליו פנים. הקומבינציה עם הטלטולים העדינים נפלאה.
הנסיעה רצופה. העצירה הראשונה תהיה תחנה אחת לפני תחנת היעד שלי. בדיוק בזמן כדי לארוז בנחת את החפצים שלי, ולרדת לכיוון הדלת.
הנה, תיכף תיכף הרכבת תעצר בחריקה, אני אלחץ על הכפתור הירוק, אצא מבעד לדלתות בפרץ אנרגיה שכרגע אני מתקשה להאמין שקיימת בי. אאיץ את צעדי בידיעה שעוד רגע אתה תהיה שם ותאסוף אותי אל תוך החיבוק שלך. ואז, אז אני אוכל באמת למצוא מנוחה.
התגעגעתי.