תהיות ופעיות

רוסייה מגעילה.
באו אלה לקבל טיפול חינם, ואנחנו, שכבר פה 100 שנה, צריכים לחכות בגללם.

קופת חולים.
שתי נשים מוזמנות לאותה שעה בדיוק.
ה"רוסייה" הגיעה לפני ה"ישראלית".
הישראלית עדיין לא מקבלת את זה שהיא תיכנס אחריה.


הקלות שבה אנשים נהיים אלימים (ולו "רק" אלימות מילולית) היא מחרידה. מפחידה.


ואני, עם ה"חוש צדק מפותח מדי" שאובחן אצלי כבר בתעודה של כיתה ז', לא מצליחה לשתוק גם הפעם -
את לא מתביישת? גזענית אחת.

יבוא יום ואני אחטוף מכות.

בית.

שאני מחליטה איך לנהוג בו.
אם בא לי, אני חולצת נעליים בכניסה, נשכבת על הספה ובוהה בתקרה.
ואם לא בא לי, אני לא רוחצת כלים שלושה ימים.
ואם בא לי (וזה קורה בשכיחות גבוהה מהדוגמאות הקודמות) אני מסדרת אותו עד שזה לא נראה כאילו מישהו בכלל גר בו.

בית - שאף אחד לא יכול לבוא יום אחד ולהגיד לי "קישטא, תמצאי לך בית אחר".

בית שמאכלס את כל החפצים שיקרים לי, את כל הזכרונות שהם מגלמים.

שיש לי בו פרטיות, ותחושת בטחון.

שהגבולות שלי מכובדים בין קירותיו.

שכשאני סוגרת מאחורי את הדלת, שלווה מתפשטת לי באיברים. אני בבית. אפשר להרפות.


היה לי חוסר בזה כילדה. לא פלא שיש לי צורך אדיר בזה כאישה.


~


מעברי דירה תמיד היו קשים עבורי, והפעם זה קשה שבעתיים.

זה קשה כי הדירה הנוכחית היא הבית שלי כבר יותר מ-4 שנים, והיא הכי בית שהיה לי אי פעם. היא גדולה ומרווחת, מהסלון רואים את הים, יש פה בריזות נפלאות, והיא מושקעת ומטופחת (חוץ מכל מה שקשור בעציצים. אני רוצחת עציצים סדרתית. וכן, גם קקטוסים אני הורגת, תודה על ההצעה).
המחשבה על לוותר על כל זה גורמת לי לתחושת מחנק.

וזה קשה כי אני עוזבת את העיר הזו, וחוזרת לגור קרוב למקום שגדלתי בו.
אני גרה בעיר הזו כבר 10 שנים ואני אוהבת אותה אהבת נפש. יש בה פינות שמרטיטות לי את הלב בכל פעם שאני עוברת לידן.
יש את השוק, שבכל פעם שאני הולכת אליו, אני מרגישה כמו בצ'כונה של פעם, where everybody knows your name, and they're always glad you came.
יש את התיקונצ'יק שלי, שמאז שנכנס אל חיי, שום קלקול בבית לא מכניס אותי ללחץ. הוא מגיע גם ב-9 בערב אם זה מה שנוח לי, מסדר מה שצריך, יושב איתי על כוס תה-חלש-בצבע-של-פיפי לדבר על החיים, מתעצבן עלי שאני דוחפת לו עוד 50 שקל מעבר למה שהוא ביקש (הוא פרייאר נוראי), ומתקשר למחרת לשמוע אם הכל בסדר. כבר לא עושים כמוהו היום.
היא נוסכת בי שלווה. אני מרגישה את זה בגוף כשאני חוזרת אליה מסוף שבוע אצל ההורים. משהו בפ??נים מתרכך, וזה תמיד קורה בפנייה ימינה מהכביש הראשי.


~


אבל תמה תקופה. עם כל האהבה שלי לעיר הזו אני מרגישה שאני צריכה לחזור. ועכשיו זה נכון ומתאים.


את הבית שלי אני צריכה להפקיד בידיים של אנשים אחרים, זרים שאין לדעת איך ינהגו בו. המחשבה על זה מעבירה אותי על דעתי, ואני מעדיפה להדחיק. לו רק היה אפשר להעביר גם את הדירה עצמה דירה.


אני מחפשת לי בית אחר. רוב הדירות להשכיר הן אסופות של ג'יפה. אני נכנסת אליהן, ומקבלת את התחושה שהבית מורכב משאריות של בתים משומשים שמצאו ברחוב ובמשחטות דירות בשטחים.
השיש במטבח הוא סוג של תל ארכיאולוגי - בפינות אפשר לראות מה אכלו כאן לפני יומיים, אם מגרדים שכבה אפשר ללמוד על הרגלי האכילה של הדייר הקודם, וכן הלאה.
אני רוצה בית קטן יותר, קומפקטי, אבל עם מטבח שעושה חשק לבשל בו. קצת יותר מחצי מטר ש?י?ש לכל אחד מצידי הכיור, אם לא קשה לכם.
ומזגן, כן, גם בחדר השינה. וכזה שמקרר, לא סתם עושה פו מהביל.


~


אני מרגישה שאני כבר לא פה ועוד לא שם.

יודעת שיהיה קצת יותר קל אחרי שאמצא את הדירה הבאה.
ועוד קצת יותר קל אחרי שאמצא שוכרים לשלי.
ועוד יותר קל אחרי שאעבור.

אני יודעת שבסוף יהיה לי טוב.

זו רק הדרך מלאת המהמורות שקשה לי. כל קפיצה מרגישה לי כאילו האיברים הפנימיים שלי עומדים להיקרע מחיבוריהם.
אז בבקשה, קצת יותר לאט, ואם אפשר לא להיכנס לכל בור שיש בדרך – מה טוב.

בסוף אני אחפש לי ונילי.
שיתפוס אותי מהשיער כשהוא מזיין אותי.
שיצמיד אותי למיטה ויחזיק אותי פעורה, משוללת יכולת תנועה.
שלא יתבייש לקחת את מה שאני רוצה לתת.
שיהנה ממני ככה, גונחת, מפכרסת, אך פאסיבית.

וניליים גם מלקקים.


~


אולי הגעתי לכאן רק כדי שיהיה לי קל להסתכל על מה שאני רוצה בלי להתבייש.
כי רוב הרצונות שלי הם לא בהכרח קשורים. לכאן.

רוצה איש שאפשר מדי פעם להרפות לידו.
להתכדרר לכדור קטן ולהתחפר לו בשקע של הכתף (או אולי אפילו בבית השחי בימי חורף קשים במיוחד)
ולבכות. לתת לעצמי להיות מטופלת.
בקשר מספיק עמוק ויציב, אני יודעת לפתוח את הברזים גם בלי שירביצו לי (אם כי לעיתים נדרש לכך זיון חזק במיוחד).

אני, שעד לפני חצי שנה לא הרשיתי בשום פנים ואופן שישלמו עלי בדייט ראשון, רוצה להיות לפעמים האישה הקטנה.

וככל שאני מרשה לעצמי להרגיש את זה בלי לייסר את עצמי, כך אני גדלה.


~


אחרי הפרידה מהמיתולוגי, שמתי לב, שכשאני מתארגנת בבוקר לעבודה אני מדרבנת את עצמי לתזוזה תחת טרור עצמי בנוסח "ומה אם בדיוק עכשיו הוא ידפוק בדלת?".
מצד אחד זה עזר לי להפסיק את הבהייה וההתמרחות עם הזמן, וגרם לי להשתחל לתוך הבגדים ולצאת מהבית תוך פחות משעה וחצי מרגע הקימה(!).
מצד שני, זה תמיד לווה בבוז עצמי.
סוג של פיצול אישיות.

לילה אחד, איש אחד קצב לי 15 דקות לסידורי השינה שפירטתי באוזניו שיש לי לעשות לפני שנעבור מהמסנג'ר לטלפון.
מלאת עזוז ומחויכת זינקתי מהכיסא, ותיקתקתי הכל בצורה יסודית ויעילה.
כשחייגתי אליו 14 דקות לאחר מכן הייתי מלאת סיפוק עצמי.

אז אולי, כמו שאיש אחר טוען בתוקף, הצוואר שלי באמת משווע לקולר?


~


לא, לא באמת יש לי מושג מה אני רוצה.
התמה השלטת בימים האחרונים.

"אני חרא בעבודה שלי", אני מודיעה לו. הוא פונה מהמסך ומסתובב אלי, עוטה ארשת של בורר. "ואיך הגעת למסקנה הזו?". הוא לא קורא עליה תיגר. הוא מכיר אותי, ויודע שזה יהיה אפקטיבי כמו ללחוץ על הגז כשהגלגלים כבר שקועים קצת בחול.
אני מונה לו רשימה של חברים לעבודה ותכונות, ומסבירה לו שמכל אחד מהם אני פחות טובה בתכונה מסוימת.
"הבנתי. את מסתכלת על העובדים הטובים ביותר בחברה, ומשווה את עצמך אליהם על בסיס התכונה הכי חזקה של כל אחד מהם, ומזה את מסיקה שאת חרא בעבודה שלך. הגיוני."

~~~~~

כשהייתי מגיעה הביתה עם 98 במבחן במתמטיקה, אבא שלי, מבלי להסיר את עיניו מהניירת של המשרד, היה מתעניין על מה הורידו לי נקודות.
כילדה בעלת יכולות הסקה והכללה מפותחות, הבנתי את המסר המשתמע מכל מטחי תשומת הלב שקיבלתי ממנו -
אם את לא הכי טובה - את לא שווה כלום.

בהיותי בחורה בוגרת ועצמאית, אני כבר לא זקוקה לעזרה של הורי כדי לעשות לעצמי את המוות. אני אלופה בלראות את הדברים שבהם אני פחות מאחרים, וגם את החו?זקו?ת שלי אני תמיד אעמיד ליד קנה מידה מוטרף. זה מטופש כמו טענה של אישה שגובהה 1.80 שהיא לא כל כך גבוהה, כי עובדה שאלומה גורן גבוהה ממנה.
בשנים האחרונות אני לפחות מודעת לעובדה שזה מה שאני עושה, מה שהופך את העניין לקצת יותר חינני וקצת פחות רעיל.
אני מנסה לנער את זה מעלי, ומוצאת את המקום הזה כשדה אימונים לא רע בכלל.

הפוסט על מצעד הגאווה הוא יופי של דוגמה. באמת שהסתובבתי כל המצעד עם חשק עז לכתוב, מוצפת בהתרגשויות קטנות. נורא פחדתי שזה יברח לי, הדחף. הגעתי הביתה והתישבתי מול המסך עד שהכל יצא. בהיתי בתוצאות והרגשתי שזה לא מספיק טוב בשביל לפרסם בבלוג. אין לזה פאנץ', זה לא מתאר תהליך ריגשי עמוק, וזה אפילו לא ממש משעשע או שנון. לכן, בהכרח, אין לזה כל ערך. יותר מזה, 3 שבועות לא כתבתי אף מילה לבלוג, ועכשיו אני אשבור שתיקה עם הפוסט הדפוק הזה?! בושה וחרפה. כבר עדיף להמשיך לשתוק.
הפרסום הוא סוג של נצחון. לא קטן יותר, אגב, מהאישור הפנימי לא לפרסם כלום במשך 3 שבועות בלי ל?ע?נות את עצמי על זה, או מלהרשות לעצמי לפתוח בלוג מלכתחילה - צעד לא פשוט, שכן לפי עקרון השלמות, אם הוא לא הולך להיות הבלוג הכי טוב, אזי אין לו זכות קיום.

עוד דוגמה? אני עומדת יפה ובגבורה אל מול סרגל המאמץ של הסאביות (לו רק הייתי מקבלת ספאנק על כל פעם ששמעתי את המשפט "אז איזו מן סאבית את?!" נאמר בתוכחה). יש לי את הרצונות שלי ואת הגבולות שלי. זה לא מתאים לכל אחד, וזה בסדר. בדסמ הוסיף לי עוד פרמטר בבן זוג שדורש התאמה, ממש כמו הטכניקה לקיפול גרביים (מקפלת לחצי, מתחלחלת מאנשים שמגלגלים).
אלו שלא מתאימים יכלים לקרוא לי סאבית דמיקולו מצידי. תודו שזה נשמע כמו כינוי חיבה.

"אוי, פרלין, שוטר. את חושבת שהוא קלט אותי באקדח?" מילמלתי והורדתי את הרגל מהגז. עוד לא הספקתי להאיץ שוב, ועוד שוטר עומד ליד אופנוע התגלה בצד הדרך. במופע השלישי הבנתי שזו לא מזימה של משטרת התנועה להוריד אותי מהכביש. כשאמרו 7000, התכוונו כנראה להרבה.

אנחנו נכנסות לעיר, פרלין מכוונת אותי (כשאני מזכירה לה שצריך), ומדי פעם אני שמחה לגלות שאני עדיין מנחשת נכון איפה הצפון. היא נכס, הממתק. בלעדיה הייתי מגיעה בגאווה למאה שערים או משהו.

אנחנו קונות חצי סנדביץ' למפקדת נילי, מפלסות את דרכינו בין המוני השוטרים, ונכנסות לבית הפתוח.
הדבר הראשון שאני קולטת, כשנילי עוד בתוך החיבוק שלי, זה שקית ניילון מלאה בכפפות לייטקס, עם הכיתוב
"קחו כפפות לייטקס. זה טוב לסשני מחטים, לאקט מיני לסבי סוער, ונגד פעילי ימין קיצוניים".

דראגיסטית בגופיה ורודה מנצנצת ומותניים מהממות נכנסת לחדר, מחלקת הוראות לכל כיוון (כן, גם לנילי). אני זורקת לה איזו אמירה מפרגנת, שהיא מפרשת בטעות כקנאה, והיא עונה לי שעם המחוך שהיא לובשת, לא הייתי רוצה להתחלף איתה. "תתפלאי" אני עונה ומחייכת, ומיד קמה לבדוק את הסחורה מבחינה הנדסית (שרוכים דקיקים מאחור, קרסים קלים לסגירה מלפנים, 250 ש"ח בפרוטקציה, היא חושבת שזו מציאה סוף הדרך, ואני מתאפקת לא לשלוח אותה לדנה).

הגיע הזמן לצאת. נילי סוגרת את הבית הפתוח, כך שהכתבים והצלמים (מטעם אני לא זוכרת מי/מה) יוצאים אחרינו. הפריים שלהם תקוע על מלכת דראג מאממת, עם הפוזה והכל. אני ופרלין מפריחות בועות סבון ברקע.
מתחת לבניין עומדים כ-10 שוטרים. מסוק מרחף מעלינו. אני מנסה להחליט אם שתי העובדות האלו מלחיצות אותי או נוסכות בי בטחון.

לפני שמתחילים ללכת, נילי מנפנפת לשוטרים. "להתראות עוד כמה שעות. אני מקווה". היא פונה אל המלכה ואומרת לה "תפילת הדרך", המלכה מחזירה "אמן". בזאת תמה התפילה. אני תוהה איך היו מגיבים המפגינים אם היו יודעים.
אני ופרלין, בהדחקה מקסימה, משחקות בלהתחמק מהמצלמה, מצחקקות כמו שתי ילדות בטיול בשכונה.
בצומת הבאה אנחנו פוגשים קבוצה גדולה של מפגינים דתיים, שורקים במשרוקיות, ומפטירים קריאות גנאי מטופשות
"(אז מה, כולכם קוקסינלים?". אה, האמת שלא, חלקנו סתם לסביות, והיתר סוטים מסוגים שונים, אבל אתם בטוחים שאתם רוצים לפתוח את זה לדיון?).
מתברר שבשביל להגיע למצעד צריך לעבור דרכם. אני תופסת לאוא"ב את היד, ומושכת אותו לכיוון המצלמות. הן ההגנה הכי טובה שיש.
נילי מובילה, ומסתובבת לוודא שכולם עברו בשלום. חבל שלא חילקנו מספרי ברזל.

ואז אנחנו מסובבים את הראש חזרה קדימה, ומגלים רחוב מלא מלא מלא אנשים. מעליהם זרים של בלונים סגולים, דגלים ורודים, דגלי קשת, ושלושה אשכולות של בלונים בצבעי הקשת, ועוד ועוד ועוד.
אני ניטעת במקום, משתנקת לרגע, והעיניים מתלחלחות. עומדת ומנסה לעכל את כל מה שכתוב בכל שלט/דגל/מדבקה. להכיל את הרגע. לצרוב את כל המראות.

~~~~~~~

קבוצה של נשים מבוגרות, בגיל של אמא שלי פלוס. הן נראות מחוברות ומכירות, אבל לא ממש לסביות. אני מגניבה אליהן מבט מדי פעם להבין מה הקשר שלהן לכל העניין. אני מסובבת את הראש חזרה לחבורה, ואחרי כמה דקות שוב אליהן. עכשיו הן כבר עוטות חולצות לבנות עם כיתוב צבעוני "אני גאה בבן הגאה שלי". הפה שלי שוב מתחייך, והפינות של העיניים שוב נרטבות טיפה.

~~~~~~~

זוג לסבי הולך מחובק.
כל כך טבעי, כל כך פשוט, וכל כך לא משהו שהן היו מעיזות לעשות בעיר המוטרפת הזו בכל יום אחר.

~~~~~~~

היא בשמלת כלה לבנה, היא בחליפה לבנה, והן הולכות יד ביד.
הרטיבות כבר לא רק בפינות, ואני מסתכלת עליהן, מלאת עונג ושימחה ועצב, ומחייכת אליהן מלוא הפה, ואומרת להן "כל הכבוד", הן מחזירות לי חיוך ו"תודה".
איזה יופי של טקס נישואין. כי הרי מה זה בעצם טקס חתונה עבור החילוניים שבינינו? הצהרה פומבית על מחויבות.
אני מסתכלת עליהן ודומעת, ולא עוצרת את עצמי לשאול למה. זה תמיד עוצר לי את הבכי, ואני לא רוצה לעצור שום דבר שנובע ממני. אני פשוט ממשיכה, בלי להבין למה, מרימה את משקפי השמש ומנגבת את הדמעות עם האצבעות, מסרבת להצעה לטישיו. טוב לי ונכון לי ככה.
אני יודעת היטב, שבכל נסיון לקבל זכויות של זוג נשוי מול המדינה, הן ייתקלו בחומה של בירוקרטיה ואטימות.
אבל באותו רגע הן כל כך מקסימות. זכות וברות, עם עיניים נוצצות כמו כל זוג "טוב" ביום חתונתו.
כמה תום, כמה יופי.

~~~~~~~

מול ימק"א עומדת קבוצת אנשים ופורצת במחיאות כפיים. הצועדים מחזירים להם במחיאות כפיים משל עצמם.
באותו זמן מפגינה מצליחה לפלס דרך כל משטרת ישראל, ולהגיע ממש לצד המצעד, משתמשת במטפחת כיסוי הראש שלה כדי להסתיר את פניה (למה?), וצורחת משהו. הקהל עונה לה בקריאות "קולולו" ובחיוכים. אף אחד (חוץ מהשוטרים) לא מתרגש מהמחאה שלה. זו זכותה הדמוקרטית.

~~~~~~~

אנחנו נעצרים. הגענו לגן הפעמון, אבל אין אישור ממכבי אש, ולכן ההפנינג לא יכול להתקיים. אז פשוט עומדים שם. לצידנו עוברת קבוצה של בנות דתיות ששורקות במשרוקיות. הקהל עונה להן בשריקות. אף אחד לא מתלהם, אף אחד לא קורא קריאות, גם לא את הקריאות שחלקם קראו תוך כדי הצעידה. הם מאופקים וסובלניים, ואני גאה.

~~~~~~~

אני מתה להשתין. מתה. אוא"ב מתקרב אלי עם מבט של עאלק כלבלב מתוקי ומציע לי חיבוק. "לא, תודה, אני לא רוצה להשתין על עצמי". הוא לוחץ לי על הבטן , אני קופצת לאחור ומצמידה רגליים, והוא מחייך את החיוך הסאדיסטי שלו.

אנחנו חוזרים אחורה לכיוון ימק"א, ואני מאבדת קשר עם הסובבים אותי. כל כולי מרוכזת בשלפוחית שלי, ובשרירים שמונעים ממנה להתרוקן. פוקדת עליהם במחזוריות של 5 שניות להישאר מכווצים. אני שועטת לשירותים, וכשאני רואה שהאסלה נקייה למראית עין מנוזלי גופם של הקודמים לי, אני קורסת עליה, מרפה את השרירים, ונאנחת בקולי קולות.
היציאה מהשרותים קצת מבוכית, ואני מתברברת ביחד עם איזה בחור שנראה אבוד אף יותר ממני.

אני חוברת לחבורת הסוטים, ואנחנו מתלבטים איפה לשבת לאכול. הבחור, עדיין לידי מסתבר, שואל אם אפשר להצטרף. רבאק, איש, אז חילצתי אותך מהשירותים, ועשיתי את זה עם חיוך, זה לא אומר שאני מנסה להתחיל איתך. אני מפצירה באוא"ב שיחזיק לי את היד או משהו, כדי שהבחור ירד ממני וילך. אוא"ב, מתוק שכמוהו, משתף פעולה בשמחה. "אז היום אני מזיין אותך בתחת?" הוא שואל אותי. הבחור מסתובב והולך. אני מאדימה.
הוא בחור מעודן, אוא"ב, אין מה לומר. יש לו טונה של קלאסה.

~~~~~~~

כבר בשנה שעברה רציתי ללכת. השתפנתי בסוף, כי התבאסתי ללכת לבד, וגם כי הביטול של המצעד והמעבר לפורמט של עצרת הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
אני מוצאת הרבה סמליות ויופי בעובדה שהשנה הלכתי, עם קבוצה של אנשים שגם להם בעצמם יש מיניות אחרת מהנורמה.

היה לי שמח בפנים.
תחושה חזקה של חופש, במובנים הכי פשוטים והכי עמוקים של המילה -
יום רגיל באמצע השבוע, ואין לי עבודה, אני בעיר אחרת, באור יום, בחוץ, עם חברים שלא צריך להסתיר מהם חלקים ממני.
כל כך פשוט.
כל כך מיוחד.

"אני סאבית."

"מה?" הוא מתיק את עיניו מהמסך ומסתכל עלי. לא קל לו להסתכל עלי. יותר מדי זכרונות וכמיהות מתעוררים. אנחנו משתדלים להימנע. אבל אני שם, וסגרתי את הדלת, ואני יושבת מולו, ואין לו ברירה.

"בדסמית. נשלטת."

בדס"מ הוא כבר שמע ממני לפני כמה חודשים, הוא כבר יודע את הר"ת. אז זה היה "כמעט ונפלתי ליחסי שליטה". מצחיק כמה מים זרמו בנהר שלי בזמן הקצר הזה.

הוא מסתכל לי לתוך העיניים, ולאט לאט מתחייך, כמו מכיר בחיוך הפנימי שלי. אני נותנת לחיוך שלי לצאת החוצה, משפילה קצת מבט, ושואלת איך זה שהוא כל כך שליו.

"אני לא מופתע. כבר בפעם הקודמת שהנושא עלה, זה התחבר לי".

אני נבוכה ומבולבלת, ומבקשת הסבר ופירוט. הוא קמצן במילים, האיש הזה. צריך לחלוב אותו. אבל כל מילה - מילה.

"בפעם הראשונה שהצמדתי אותך עם הפנים לקיר, והחזקתי לך את הידיים מאחורי הגב, נמסת לי בידיים. לרגע חשבתי שאת עומדת להתעלף."


אחר כך, בבית, אני קוראת דברים שכתבתי לפני יותר משלוש שנים על מה שקרה בינינו, ונדהמת למצוא שם תיאורים שלי על הרחבת גבולות, על הרצון שלי להתמסר, על השליטה שלו בכל מה שקורה ולא קורה.
במילים האלו, ממש.
אפילו סוג של מילת בטחון מצאתי בכתובים. הדרך שלי לגרום לו לעצור היתה לעשות משהו אקטיבי. ה"די" וה"לא" שלי רק גרמו לו ללכת סביב, אבל ממש לא לעצור. כשבאמת רציתי שיעצור, לקחתי אני צעד קדימה, אל מחוץ לגבולות המוכרים לנו. תחושת השליטה נלקחה ממנו, והוא התנער מיד והפסיק.



יש משהו נורא נעים בלדעת שזה היה שם קודם.
אני מניחה שאני מתרפקת על זה מתוך הקושי שלי להשלים עם החלק הזה שלי.
זה מאפשר לי לעמוד מול הקולות השיפוטיים האלו, שאומרים שזו שטות שתעבור עוד חודש-חודשיים, אבל תשאיר אותי מצולקת לכל החיים, ולהגיד להם "לא נכון" בצירוף תימוכין.



זה סוג של פוסט פרידה, בעצם.
כבר שנתיים ש"זה" לא קורה בינינו. רק מדי פעם אנחנו מתגלצ'ים לצעד וחצי של ריקוד.
אבל הנוכחות שלו שם ברקע, הזמינות שלו, היא סוג של משענת עבורי.
מדי פעם, כשאני צריכה עזרה בלזקוף את הראש, אני נכנסת אליו. מתיישבת על השולחן, מולו, ומלהגת או שותקת, זה לא ממש משנה. בשלב כלשהו הוא מרים את העיניים מהמסך ופוגש את שלי. ואני רואה את המבט הזה של "אני מת לקרוע לך את הצורה". אני עונה לו במבט של "הייתי מתה שתקרע לי את הצורה", ואנחנו ממשיכים לדבר או לשתוק כאילו כל זה לא באמת קורה. אחר כך אני יוצאת, גבוהה ב-2 ס"מ, מרגישה את המבטים שלו מלטפים לי את הישבן.

אני לא חושבת שהבנתי עד כמה העוגן הזה היה לי חשוב.
אבל הגיע הזמן להפליג, ואי אפשר להפליג עם עוגן מורד.

הדמעות התחלפו
בבלוני יום הולדת של מישהי אחרת
תחושת הדחייה הושתקה
תחת עיני חבר רעבות

זה נגוז מהר מאוד
חשבתי לתומי



ברגע אחד של אושר
שכיסה על החשש
מעוד דחייה צורבת
פתחתי שיחה

משהתברר שחומות הכעס אינן
האינטימיות הנכיחה עצמה בקלות
יוצרת תערובת של עונג פחד וכאב

החום חזר להציף
גם את העיניים
הוואקום בגרון והקושי לנשום
רימזו שדבר לא נגוז
לא טופל
לא שכח

מילים מתוקות של חיבה ועצבות
הכרה ב?טו?ב
בייחוד
בנדירות
עדיין מלטפות את תוכי

ובאותו לילה סוף סוף
מצאתי מנוחה

עומדת מול הראי.
לנשום זה לא ברור מאליו. מעבר לנשימה שטוחה, צריך לעשות את זה באופן מודע, להתאמץ.

ואז מגיעה עוד משיכה, חזקה יותר, מכווצת יותר.
ואני מופתעת מהתחושה, למרות שהוכנתי, ושוכחת להחניק את האנקה.
עוצמת עיניים,
מניפה את הסנטר כלפי מעלה.
ספק מלקקת ספק נושכת את השפתיים.
מושכת נחשולים דקים של אויר קר דרך האף.

אני מרגיעה את הבהלה ומסבירה שזו אנקה טובה. של עונג.
שמחה לראות שאין שיפוט של האמירה הזו, רק חיוך של הבנה.

והוא, מאחור שם, מחייך.
וגבה אחת שלו מורמת כשאני מסתובבת אליו.
הוא מרוצה.
הוא מרוצה ממה שהוא רואה.
הוא מרוצה מהתגובות שזה מוציא ממני.
ואני, כשמרוצים ממני, חווה פכפוך קטן של אושר.

אני מרגישה מוחזקת.
שמורה.
עטופה.
המגע הזה, הכל כך מורגש, מרגיע אותי.
מרגישה קצת פחות חשופה, פגיעה ורוטטת. עטופה בסוג של שריון.

אני מרגישה זקופה יותר.
יפה יותר. ולא, זה לא קשור למה שהמראה מראה לי. הרגשתי הכי יפה ברגע ההוא, בו נעצמו לי העיניים מעוצמת המשיכה.


ואז זה נגמר.
וההחזקה מתרופפת לאט לאט.
ועם כל שחרור החיוך שלי קומל עוד קצת.
ופתאום כואב הגב, מופתע מהמעמסה שחזרה לרבוץ עליו.




בניגוד גמור לציפיות, מסתבר שגם לי יש פטיש.
קניתי לי יופי של מתנה ליום הולדת.
מחוך.

לפני כמה שנים סבא שלי העביר סרטים שצילם בימי הולדת ל-DVD, והושיב את כל המשפחה לראות. ישבתי מול דמותי באיזה יום הולדת בגיל יסודי, והיה לי ממש קשה שלא לבכות.

ילדה עצובה, שמ?ח?ה ש?מח?ה מעושה שכזו, כי ביום הולדת צריך לשמוח.
המסיבה היתה מסיבת כיתה, לכיתה שלא ממש סבלתי, למעט 3-4 חברות.
אמא שלי שכרה את שרותיה של אישה בגילה, בשם חפצי(בה, בחיי שאני לא ממציאה), שארגנה הפעלות.
אתם מתארים לכם את גודל הפאדיחה?
חכו. יש עוד.
חפצי לא עושה ימי הולדת גינריים, חלילה. היא בוחרת נושא להפעלות, שמותאם ממש באופן אישי לנשוא השמחה.
אמא שלי, בשיחה מקדימה, סיפרה לחפצי שאני אוהבת התעמלות קרקע. חפצי הגדילה ראש והפכה את זה ליום הולדת בנושא "ספורט".
אין לי דרך לתאר כמה ספורט ואני לא הולכים ביחד, ואת הצבע שעלה לי על הלחיים, כשחפצי הכריזה בחדווה מעושה על הנושא בפתח המסיבה, אתם יכולים לדמיין.
מה לי ול"ספורט"?! אני רק בעניין הזה של הגשר לאחור / שפגט / גלגלון.
וכך קרה שבמשך כמה שעות של הפעלות אני נאלצת לא רק לחייך לילדים שאני לא ממש סובלת, אלא גם להעמיד פנים שאני סופר ספורטיבית, ואיזה כיף שגם ביום הולדת שלי משחקים בכדור. כי באמת שחממות פעמיים בשבוע בשיעורי חנ"ג זו לא השפלה מספיקה (אולי מכאן האלרגיה שלי לחינוך ולהשפלות?).

ואת כל זה אני רואה בסרט. רואה וכואבת נורא בשביל הילדה ההיא. איזה עונש כפול היא קיבלה מתנה.



וכך היה, בוריאציה כזו או אחרת, כל שנה.

מפיקים לי משהו שאני לא מחוברת אליו, ניסיונותי למחות ולבקש שיעזבו ודי נענים ב"אבל זה היום הולדת שלך, את לא רוצה לחגוג?!". לכו תענו על זה "לא" בגיל 10. ואחרי שההצגה נגמרת, כשאני נשאלת איך היה, ולא מצליחה לזייף תשובה שנשמעת מאושרת ושמחה בצורה אותנטית מספיק, אני גם מוכתרת כילדה מפונקת וכפויית טובה.
מזל טוב!



ניסיתי לחשוב היום, ערב יום הולדתי ה-31, ביום הולדת שזכור לי ככיף.

אולי ההוא של גיל 16. בעיקר כי הייתי בגיל המגעיל הזה, שבו לנבוח על אמא זה נורמלי, וגם המצפון לא ממש מתפקד באופן זמני. הטלתי וטו מוחלט על מעורבות שלה, ו/או על חגיגות בקוו?רו?ם כזה או אחר של בני משפחה.
חגגתי עם החברים בתנועה, וזהו. היה לא רע.

וזה הכי טוב שמצאתי. לא רע.



הרבה שנים פשוט לא הסכמתי שיחגגו לי. תמיד זה היה כרוך במלחמות, תמיד הרגשתי רע עם זה שאני "לא נותנת לאנשים לשמח אותי", ותמיד בסוף הרגשתי בודדה, ולא היה לי כבר על מי לכעוס אלא על עצמי (שזה כידוע, מאוד פרודוקטיבי וממלא בתחושת חגיגיות פנימית).




והשנה נפל לי האסימון.

אמא שלי, כנראה מתוך רצון עמוק לפצות אותי על חסכי ילדות עתיקים, מאוד רוצה לשמח אותי. רק שבדרך היא שוכחת שמה שחשוב זה שיהיה לי כמו שאני רוצה, כמו שטוב לי, גם אם זה לא ממש מסתדר לה עם התפיסה האישית שלה לגבי מה זה "טוב".

שנים שניסיתי לקבל את מה שהיא ויתר העולם טענו ש"טוב", ונשארתי בלתי מסופקת, כועסת על עצמי, ומתוסכלת.
ויותר גרוע מזה - בלי שום מושג ירוק מה בכלל אני רוצה. מה עושה לי טוב. התבניות האקסיומאטיות האלה פשוט השתרשו כל כך טוב, שלרצונות האותנטיים שלי לא היה סיכוי להשמיע קול.

אז מה היא החגיגת יום הולדת האולטימטיבית עבורי, חוששתני שאני עוד לא ממש יודעת.
אבל כמו בעניינים אחרים - אני כבר יודעת קצת יותר טוב להקשיב לקול הפנימי שלי כשהוא אומר לי מה לא, והפנטזיות מתחילות לאט לאט להבקיע את דרכן מבעד לשכבות של הדחקה ואיסור.

אולי בשנה הבאה.