תהיות ופעיות

"אוי, פרלין, שוטר. את חושבת שהוא קלט אותי באקדח?" מילמלתי והורדתי את הרגל מהגז. עוד לא הספקתי להאיץ שוב, ועוד שוטר עומד ליד אופנוע התגלה בצד הדרך. במופע השלישי הבנתי שזו לא מזימה של משטרת התנועה להוריד אותי מהכביש. כשאמרו 7000, התכוונו כנראה להרבה.

אנחנו נכנסות לעיר, פרלין מכוונת אותי (כשאני מזכירה לה שצריך), ומדי פעם אני שמחה לגלות שאני עדיין מנחשת נכון איפה הצפון. היא נכס, הממתק. בלעדיה הייתי מגיעה בגאווה למאה שערים או משהו.

אנחנו קונות חצי סנדביץ' למפקדת נילי, מפלסות את דרכינו בין המוני השוטרים, ונכנסות לבית הפתוח.
הדבר הראשון שאני קולטת, כשנילי עוד בתוך החיבוק שלי, זה שקית ניילון מלאה בכפפות לייטקס, עם הכיתוב
"קחו כפפות לייטקס. זה טוב לסשני מחטים, לאקט מיני לסבי סוער, ונגד פעילי ימין קיצוניים".

דראגיסטית בגופיה ורודה מנצנצת ומותניים מהממות נכנסת לחדר, מחלקת הוראות לכל כיוון (כן, גם לנילי). אני זורקת לה איזו אמירה מפרגנת, שהיא מפרשת בטעות כקנאה, והיא עונה לי שעם המחוך שהיא לובשת, לא הייתי רוצה להתחלף איתה. "תתפלאי" אני עונה ומחייכת, ומיד קמה לבדוק את הסחורה מבחינה הנדסית (שרוכים דקיקים מאחור, קרסים קלים לסגירה מלפנים, 250 ש"ח בפרוטקציה, היא חושבת שזו מציאה סוף הדרך, ואני מתאפקת לא לשלוח אותה לדנה).

הגיע הזמן לצאת. נילי סוגרת את הבית הפתוח, כך שהכתבים והצלמים (מטעם אני לא זוכרת מי/מה) יוצאים אחרינו. הפריים שלהם תקוע על מלכת דראג מאממת, עם הפוזה והכל. אני ופרלין מפריחות בועות סבון ברקע.
מתחת לבניין עומדים כ-10 שוטרים. מסוק מרחף מעלינו. אני מנסה להחליט אם שתי העובדות האלו מלחיצות אותי או נוסכות בי בטחון.

לפני שמתחילים ללכת, נילי מנפנפת לשוטרים. "להתראות עוד כמה שעות. אני מקווה". היא פונה אל המלכה ואומרת לה "תפילת הדרך", המלכה מחזירה "אמן". בזאת תמה התפילה. אני תוהה איך היו מגיבים המפגינים אם היו יודעים.
אני ופרלין, בהדחקה מקסימה, משחקות בלהתחמק מהמצלמה, מצחקקות כמו שתי ילדות בטיול בשכונה.
בצומת הבאה אנחנו פוגשים קבוצה גדולה של מפגינים דתיים, שורקים במשרוקיות, ומפטירים קריאות גנאי מטופשות
"(אז מה, כולכם קוקסינלים?". אה, האמת שלא, חלקנו סתם לסביות, והיתר סוטים מסוגים שונים, אבל אתם בטוחים שאתם רוצים לפתוח את זה לדיון?).
מתברר שבשביל להגיע למצעד צריך לעבור דרכם. אני תופסת לאוא"ב את היד, ומושכת אותו לכיוון המצלמות. הן ההגנה הכי טובה שיש.
נילי מובילה, ומסתובבת לוודא שכולם עברו בשלום. חבל שלא חילקנו מספרי ברזל.

ואז אנחנו מסובבים את הראש חזרה קדימה, ומגלים רחוב מלא מלא מלא אנשים. מעליהם זרים של בלונים סגולים, דגלים ורודים, דגלי קשת, ושלושה אשכולות של בלונים בצבעי הקשת, ועוד ועוד ועוד.
אני ניטעת במקום, משתנקת לרגע, והעיניים מתלחלחות. עומדת ומנסה לעכל את כל מה שכתוב בכל שלט/דגל/מדבקה. להכיל את הרגע. לצרוב את כל המראות.

~~~~~~~

קבוצה של נשים מבוגרות, בגיל של אמא שלי פלוס. הן נראות מחוברות ומכירות, אבל לא ממש לסביות. אני מגניבה אליהן מבט מדי פעם להבין מה הקשר שלהן לכל העניין. אני מסובבת את הראש חזרה לחבורה, ואחרי כמה דקות שוב אליהן. עכשיו הן כבר עוטות חולצות לבנות עם כיתוב צבעוני "אני גאה בבן הגאה שלי". הפה שלי שוב מתחייך, והפינות של העיניים שוב נרטבות טיפה.

~~~~~~~

זוג לסבי הולך מחובק.
כל כך טבעי, כל כך פשוט, וכל כך לא משהו שהן היו מעיזות לעשות בעיר המוטרפת הזו בכל יום אחר.

~~~~~~~

היא בשמלת כלה לבנה, היא בחליפה לבנה, והן הולכות יד ביד.
הרטיבות כבר לא רק בפינות, ואני מסתכלת עליהן, מלאת עונג ושימחה ועצב, ומחייכת אליהן מלוא הפה, ואומרת להן "כל הכבוד", הן מחזירות לי חיוך ו"תודה".
איזה יופי של טקס נישואין. כי הרי מה זה בעצם טקס חתונה עבור החילוניים שבינינו? הצהרה פומבית על מחויבות.
אני מסתכלת עליהן ודומעת, ולא עוצרת את עצמי לשאול למה. זה תמיד עוצר לי את הבכי, ואני לא רוצה לעצור שום דבר שנובע ממני. אני פשוט ממשיכה, בלי להבין למה, מרימה את משקפי השמש ומנגבת את הדמעות עם האצבעות, מסרבת להצעה לטישיו. טוב לי ונכון לי ככה.
אני יודעת היטב, שבכל נסיון לקבל זכויות של זוג נשוי מול המדינה, הן ייתקלו בחומה של בירוקרטיה ואטימות.
אבל באותו רגע הן כל כך מקסימות. זכות וברות, עם עיניים נוצצות כמו כל זוג "טוב" ביום חתונתו.
כמה תום, כמה יופי.

~~~~~~~

מול ימק"א עומדת קבוצת אנשים ופורצת במחיאות כפיים. הצועדים מחזירים להם במחיאות כפיים משל עצמם.
באותו זמן מפגינה מצליחה לפלס דרך כל משטרת ישראל, ולהגיע ממש לצד המצעד, משתמשת במטפחת כיסוי הראש שלה כדי להסתיר את פניה (למה?), וצורחת משהו. הקהל עונה לה בקריאות "קולולו" ובחיוכים. אף אחד (חוץ מהשוטרים) לא מתרגש מהמחאה שלה. זו זכותה הדמוקרטית.

~~~~~~~

אנחנו נעצרים. הגענו לגן הפעמון, אבל אין אישור ממכבי אש, ולכן ההפנינג לא יכול להתקיים. אז פשוט עומדים שם. לצידנו עוברת קבוצה של בנות דתיות ששורקות במשרוקיות. הקהל עונה להן בשריקות. אף אחד לא מתלהם, אף אחד לא קורא קריאות, גם לא את הקריאות שחלקם קראו תוך כדי הצעידה. הם מאופקים וסובלניים, ואני גאה.

~~~~~~~

אני מתה להשתין. מתה. אוא"ב מתקרב אלי עם מבט של עאלק כלבלב מתוקי ומציע לי חיבוק. "לא, תודה, אני לא רוצה להשתין על עצמי". הוא לוחץ לי על הבטן , אני קופצת לאחור ומצמידה רגליים, והוא מחייך את החיוך הסאדיסטי שלו.

אנחנו חוזרים אחורה לכיוון ימק"א, ואני מאבדת קשר עם הסובבים אותי. כל כולי מרוכזת בשלפוחית שלי, ובשרירים שמונעים ממנה להתרוקן. פוקדת עליהם במחזוריות של 5 שניות להישאר מכווצים. אני שועטת לשירותים, וכשאני רואה שהאסלה נקייה למראית עין מנוזלי גופם של הקודמים לי, אני קורסת עליה, מרפה את השרירים, ונאנחת בקולי קולות.
היציאה מהשרותים קצת מבוכית, ואני מתברברת ביחד עם איזה בחור שנראה אבוד אף יותר ממני.

אני חוברת לחבורת הסוטים, ואנחנו מתלבטים איפה לשבת לאכול. הבחור, עדיין לידי מסתבר, שואל אם אפשר להצטרף. רבאק, איש, אז חילצתי אותך מהשירותים, ועשיתי את זה עם חיוך, זה לא אומר שאני מנסה להתחיל איתך. אני מפצירה באוא"ב שיחזיק לי את היד או משהו, כדי שהבחור ירד ממני וילך. אוא"ב, מתוק שכמוהו, משתף פעולה בשמחה. "אז היום אני מזיין אותך בתחת?" הוא שואל אותי. הבחור מסתובב והולך. אני מאדימה.
הוא בחור מעודן, אוא"ב, אין מה לומר. יש לו טונה של קלאסה.

~~~~~~~

כבר בשנה שעברה רציתי ללכת. השתפנתי בסוף, כי התבאסתי ללכת לבד, וגם כי הביטול של המצעד והמעבר לפורמט של עצרת הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
אני מוצאת הרבה סמליות ויופי בעובדה שהשנה הלכתי, עם קבוצה של אנשים שגם להם בעצמם יש מיניות אחרת מהנורמה.

היה לי שמח בפנים.
תחושה חזקה של חופש, במובנים הכי פשוטים והכי עמוקים של המילה -
יום רגיל באמצע השבוע, ואין לי עבודה, אני בעיר אחרת, באור יום, בחוץ, עם חברים שלא צריך להסתיר מהם חלקים ממני.
כל כך פשוט.
כל כך מיוחד.