תהיות ופעיות

"אני סאבית."

"מה?" הוא מתיק את עיניו מהמסך ומסתכל עלי. לא קל לו להסתכל עלי. יותר מדי זכרונות וכמיהות מתעוררים. אנחנו משתדלים להימנע. אבל אני שם, וסגרתי את הדלת, ואני יושבת מולו, ואין לו ברירה.

"בדסמית. נשלטת."

בדס"מ הוא כבר שמע ממני לפני כמה חודשים, הוא כבר יודע את הר"ת. אז זה היה "כמעט ונפלתי ליחסי שליטה". מצחיק כמה מים זרמו בנהר שלי בזמן הקצר הזה.

הוא מסתכל לי לתוך העיניים, ולאט לאט מתחייך, כמו מכיר בחיוך הפנימי שלי. אני נותנת לחיוך שלי לצאת החוצה, משפילה קצת מבט, ושואלת איך זה שהוא כל כך שליו.

"אני לא מופתע. כבר בפעם הקודמת שהנושא עלה, זה התחבר לי".

אני נבוכה ומבולבלת, ומבקשת הסבר ופירוט. הוא קמצן במילים, האיש הזה. צריך לחלוב אותו. אבל כל מילה - מילה.

"בפעם הראשונה שהצמדתי אותך עם הפנים לקיר, והחזקתי לך את הידיים מאחורי הגב, נמסת לי בידיים. לרגע חשבתי שאת עומדת להתעלף."


אחר כך, בבית, אני קוראת דברים שכתבתי לפני יותר משלוש שנים על מה שקרה בינינו, ונדהמת למצוא שם תיאורים שלי על הרחבת גבולות, על הרצון שלי להתמסר, על השליטה שלו בכל מה שקורה ולא קורה.
במילים האלו, ממש.
אפילו סוג של מילת בטחון מצאתי בכתובים. הדרך שלי לגרום לו לעצור היתה לעשות משהו אקטיבי. ה"די" וה"לא" שלי רק גרמו לו ללכת סביב, אבל ממש לא לעצור. כשבאמת רציתי שיעצור, לקחתי אני צעד קדימה, אל מחוץ לגבולות המוכרים לנו. תחושת השליטה נלקחה ממנו, והוא התנער מיד והפסיק.



יש משהו נורא נעים בלדעת שזה היה שם קודם.
אני מניחה שאני מתרפקת על זה מתוך הקושי שלי להשלים עם החלק הזה שלי.
זה מאפשר לי לעמוד מול הקולות השיפוטיים האלו, שאומרים שזו שטות שתעבור עוד חודש-חודשיים, אבל תשאיר אותי מצולקת לכל החיים, ולהגיד להם "לא נכון" בצירוף תימוכין.



זה סוג של פוסט פרידה, בעצם.
כבר שנתיים ש"זה" לא קורה בינינו. רק מדי פעם אנחנו מתגלצ'ים לצעד וחצי של ריקוד.
אבל הנוכחות שלו שם ברקע, הזמינות שלו, היא סוג של משענת עבורי.
מדי פעם, כשאני צריכה עזרה בלזקוף את הראש, אני נכנסת אליו. מתיישבת על השולחן, מולו, ומלהגת או שותקת, זה לא ממש משנה. בשלב כלשהו הוא מרים את העיניים מהמסך ופוגש את שלי. ואני רואה את המבט הזה של "אני מת לקרוע לך את הצורה". אני עונה לו במבט של "הייתי מתה שתקרע לי את הצורה", ואנחנו ממשיכים לדבר או לשתוק כאילו כל זה לא באמת קורה. אחר כך אני יוצאת, גבוהה ב-2 ס"מ, מרגישה את המבטים שלו מלטפים לי את הישבן.

אני לא חושבת שהבנתי עד כמה העוגן הזה היה לי חשוב.
אבל הגיע הזמן להפליג, ואי אפשר להפליג עם עוגן מורד.