"אני חרא בעבודה שלי", אני מודיעה לו. הוא פונה מהמסך ומסתובב אלי, עוטה ארשת של בורר. "ואיך הגעת למסקנה הזו?". הוא לא קורא עליה תיגר. הוא מכיר אותי, ויודע שזה יהיה אפקטיבי כמו ללחוץ על הגז כשהגלגלים כבר שקועים קצת בחול.
אני מונה לו רשימה של חברים לעבודה ותכונות, ומסבירה לו שמכל אחד מהם אני פחות טובה בתכונה מסוימת.
"הבנתי. את מסתכלת על העובדים הטובים ביותר בחברה, ומשווה את עצמך אליהם על בסיס התכונה הכי חזקה של כל אחד מהם, ומזה את מסיקה שאת חרא בעבודה שלך. הגיוני."
~~~~~
כשהייתי מגיעה הביתה עם 98 במבחן במתמטיקה, אבא שלי, מבלי להסיר את עיניו מהניירת של המשרד, היה מתעניין על מה הורידו לי נקודות.
כילדה בעלת יכולות הסקה והכללה מפותחות, הבנתי את המסר המשתמע מכל מטחי תשומת הלב שקיבלתי ממנו -
אם את לא הכי טובה - את לא שווה כלום.
בהיותי בחורה בוגרת ועצמאית, אני כבר לא זקוקה לעזרה של הורי כדי לעשות לעצמי את המוות. אני אלופה בלראות את הדברים שבהם אני פחות מאחרים, וגם את החו?זקו?ת שלי אני תמיד אעמיד ליד קנה מידה מוטרף. זה מטופש כמו טענה של אישה שגובהה 1.80 שהיא לא כל כך גבוהה, כי עובדה שאלומה גורן גבוהה ממנה.
בשנים האחרונות אני לפחות מודעת לעובדה שזה מה שאני עושה, מה שהופך את העניין לקצת יותר חינני וקצת פחות רעיל.
אני מנסה לנער את זה מעלי, ומוצאת את המקום הזה כשדה אימונים לא רע בכלל.
הפוסט על מצעד הגאווה הוא יופי של דוגמה. באמת שהסתובבתי כל המצעד עם חשק עז לכתוב, מוצפת בהתרגשויות קטנות. נורא פחדתי שזה יברח לי, הדחף. הגעתי הביתה והתישבתי מול המסך עד שהכל יצא. בהיתי בתוצאות והרגשתי שזה לא מספיק טוב בשביל לפרסם בבלוג. אין לזה פאנץ', זה לא מתאר תהליך ריגשי עמוק, וזה אפילו לא ממש משעשע או שנון. לכן, בהכרח, אין לזה כל ערך. יותר מזה, 3 שבועות לא כתבתי אף מילה לבלוג, ועכשיו אני אשבור שתיקה עם הפוסט הדפוק הזה?! בושה וחרפה. כבר עדיף להמשיך לשתוק.
הפרסום הוא סוג של נצחון. לא קטן יותר, אגב, מהאישור הפנימי לא לפרסם כלום במשך 3 שבועות בלי ל?ע?נות את עצמי על זה, או מלהרשות לעצמי לפתוח בלוג מלכתחילה - צעד לא פשוט, שכן לפי עקרון השלמות, אם הוא לא הולך להיות הבלוג הכי טוב, אזי אין לו זכות קיום.
עוד דוגמה? אני עומדת יפה ובגבורה אל מול סרגל המאמץ של הסאביות (לו רק הייתי מקבלת ספאנק על כל פעם ששמעתי את המשפט "אז איזו מן סאבית את?!" נאמר בתוכחה). יש לי את הרצונות שלי ואת הגבולות שלי. זה לא מתאים לכל אחד, וזה בסדר. בדסמ הוסיף לי עוד פרמטר בבן זוג שדורש התאמה, ממש כמו הטכניקה לקיפול גרביים (מקפלת לחצי, מתחלחלת מאנשים שמגלגלים).
אלו שלא מתאימים יכלים לקרוא לי סאבית דמיקולו מצידי. תודו שזה נשמע כמו כינוי חיבה.
לפני 17 שנים. 24 ביוני 2007 בשעה 20:18
