תהיות ופעיות

בסוף אני אחפש לי ונילי.
שיתפוס אותי מהשיער כשהוא מזיין אותי.
שיצמיד אותי למיטה ויחזיק אותי פעורה, משוללת יכולת תנועה.
שלא יתבייש לקחת את מה שאני רוצה לתת.
שיהנה ממני ככה, גונחת, מפכרסת, אך פאסיבית.

וניליים גם מלקקים.


~


אולי הגעתי לכאן רק כדי שיהיה לי קל להסתכל על מה שאני רוצה בלי להתבייש.
כי רוב הרצונות שלי הם לא בהכרח קשורים. לכאן.

רוצה איש שאפשר מדי פעם להרפות לידו.
להתכדרר לכדור קטן ולהתחפר לו בשקע של הכתף (או אולי אפילו בבית השחי בימי חורף קשים במיוחד)
ולבכות. לתת לעצמי להיות מטופלת.
בקשר מספיק עמוק ויציב, אני יודעת לפתוח את הברזים גם בלי שירביצו לי (אם כי לעיתים נדרש לכך זיון חזק במיוחד).

אני, שעד לפני חצי שנה לא הרשיתי בשום פנים ואופן שישלמו עלי בדייט ראשון, רוצה להיות לפעמים האישה הקטנה.

וככל שאני מרשה לעצמי להרגיש את זה בלי לייסר את עצמי, כך אני גדלה.


~


אחרי הפרידה מהמיתולוגי, שמתי לב, שכשאני מתארגנת בבוקר לעבודה אני מדרבנת את עצמי לתזוזה תחת טרור עצמי בנוסח "ומה אם בדיוק עכשיו הוא ידפוק בדלת?".
מצד אחד זה עזר לי להפסיק את הבהייה וההתמרחות עם הזמן, וגרם לי להשתחל לתוך הבגדים ולצאת מהבית תוך פחות משעה וחצי מרגע הקימה(!).
מצד שני, זה תמיד לווה בבוז עצמי.
סוג של פיצול אישיות.

לילה אחד, איש אחד קצב לי 15 דקות לסידורי השינה שפירטתי באוזניו שיש לי לעשות לפני שנעבור מהמסנג'ר לטלפון.
מלאת עזוז ומחויכת זינקתי מהכיסא, ותיקתקתי הכל בצורה יסודית ויעילה.
כשחייגתי אליו 14 דקות לאחר מכן הייתי מלאת סיפוק עצמי.

אז אולי, כמו שאיש אחר טוען בתוקף, הצוואר שלי באמת משווע לקולר?


~


לא, לא באמת יש לי מושג מה אני רוצה.
התמה השלטת בימים האחרונים.