תהיות ופעיות

בית.

שאני מחליטה איך לנהוג בו.
אם בא לי, אני חולצת נעליים בכניסה, נשכבת על הספה ובוהה בתקרה.
ואם לא בא לי, אני לא רוחצת כלים שלושה ימים.
ואם בא לי (וזה קורה בשכיחות גבוהה מהדוגמאות הקודמות) אני מסדרת אותו עד שזה לא נראה כאילו מישהו בכלל גר בו.

בית - שאף אחד לא יכול לבוא יום אחד ולהגיד לי "קישטא, תמצאי לך בית אחר".

בית שמאכלס את כל החפצים שיקרים לי, את כל הזכרונות שהם מגלמים.

שיש לי בו פרטיות, ותחושת בטחון.

שהגבולות שלי מכובדים בין קירותיו.

שכשאני סוגרת מאחורי את הדלת, שלווה מתפשטת לי באיברים. אני בבית. אפשר להרפות.


היה לי חוסר בזה כילדה. לא פלא שיש לי צורך אדיר בזה כאישה.


~


מעברי דירה תמיד היו קשים עבורי, והפעם זה קשה שבעתיים.

זה קשה כי הדירה הנוכחית היא הבית שלי כבר יותר מ-4 שנים, והיא הכי בית שהיה לי אי פעם. היא גדולה ומרווחת, מהסלון רואים את הים, יש פה בריזות נפלאות, והיא מושקעת ומטופחת (חוץ מכל מה שקשור בעציצים. אני רוצחת עציצים סדרתית. וכן, גם קקטוסים אני הורגת, תודה על ההצעה).
המחשבה על לוותר על כל זה גורמת לי לתחושת מחנק.

וזה קשה כי אני עוזבת את העיר הזו, וחוזרת לגור קרוב למקום שגדלתי בו.
אני גרה בעיר הזו כבר 10 שנים ואני אוהבת אותה אהבת נפש. יש בה פינות שמרטיטות לי את הלב בכל פעם שאני עוברת לידן.
יש את השוק, שבכל פעם שאני הולכת אליו, אני מרגישה כמו בצ'כונה של פעם, where everybody knows your name, and they're always glad you came.
יש את התיקונצ'יק שלי, שמאז שנכנס אל חיי, שום קלקול בבית לא מכניס אותי ללחץ. הוא מגיע גם ב-9 בערב אם זה מה שנוח לי, מסדר מה שצריך, יושב איתי על כוס תה-חלש-בצבע-של-פיפי לדבר על החיים, מתעצבן עלי שאני דוחפת לו עוד 50 שקל מעבר למה שהוא ביקש (הוא פרייאר נוראי), ומתקשר למחרת לשמוע אם הכל בסדר. כבר לא עושים כמוהו היום.
היא נוסכת בי שלווה. אני מרגישה את זה בגוף כשאני חוזרת אליה מסוף שבוע אצל ההורים. משהו בפ??נים מתרכך, וזה תמיד קורה בפנייה ימינה מהכביש הראשי.


~


אבל תמה תקופה. עם כל האהבה שלי לעיר הזו אני מרגישה שאני צריכה לחזור. ועכשיו זה נכון ומתאים.


את הבית שלי אני צריכה להפקיד בידיים של אנשים אחרים, זרים שאין לדעת איך ינהגו בו. המחשבה על זה מעבירה אותי על דעתי, ואני מעדיפה להדחיק. לו רק היה אפשר להעביר גם את הדירה עצמה דירה.


אני מחפשת לי בית אחר. רוב הדירות להשכיר הן אסופות של ג'יפה. אני נכנסת אליהן, ומקבלת את התחושה שהבית מורכב משאריות של בתים משומשים שמצאו ברחוב ובמשחטות דירות בשטחים.
השיש במטבח הוא סוג של תל ארכיאולוגי - בפינות אפשר לראות מה אכלו כאן לפני יומיים, אם מגרדים שכבה אפשר ללמוד על הרגלי האכילה של הדייר הקודם, וכן הלאה.
אני רוצה בית קטן יותר, קומפקטי, אבל עם מטבח שעושה חשק לבשל בו. קצת יותר מחצי מטר ש?י?ש לכל אחד מצידי הכיור, אם לא קשה לכם.
ומזגן, כן, גם בחדר השינה. וכזה שמקרר, לא סתם עושה פו מהביל.


~


אני מרגישה שאני כבר לא פה ועוד לא שם.

יודעת שיהיה קצת יותר קל אחרי שאמצא את הדירה הבאה.
ועוד קצת יותר קל אחרי שאמצא שוכרים לשלי.
ועוד יותר קל אחרי שאעבור.

אני יודעת שבסוף יהיה לי טוב.

זו רק הדרך מלאת המהמורות שקשה לי. כל קפיצה מרגישה לי כאילו האיברים הפנימיים שלי עומדים להיקרע מחיבוריהם.
אז בבקשה, קצת יותר לאט, ואם אפשר לא להיכנס לכל בור שיש בדרך – מה טוב.