תהיות ופעיות

עומדת מול הראי.
לנשום זה לא ברור מאליו. מעבר לנשימה שטוחה, צריך לעשות את זה באופן מודע, להתאמץ.

ואז מגיעה עוד משיכה, חזקה יותר, מכווצת יותר.
ואני מופתעת מהתחושה, למרות שהוכנתי, ושוכחת להחניק את האנקה.
עוצמת עיניים,
מניפה את הסנטר כלפי מעלה.
ספק מלקקת ספק נושכת את השפתיים.
מושכת נחשולים דקים של אויר קר דרך האף.

אני מרגיעה את הבהלה ומסבירה שזו אנקה טובה. של עונג.
שמחה לראות שאין שיפוט של האמירה הזו, רק חיוך של הבנה.

והוא, מאחור שם, מחייך.
וגבה אחת שלו מורמת כשאני מסתובבת אליו.
הוא מרוצה.
הוא מרוצה ממה שהוא רואה.
הוא מרוצה מהתגובות שזה מוציא ממני.
ואני, כשמרוצים ממני, חווה פכפוך קטן של אושר.

אני מרגישה מוחזקת.
שמורה.
עטופה.
המגע הזה, הכל כך מורגש, מרגיע אותי.
מרגישה קצת פחות חשופה, פגיעה ורוטטת. עטופה בסוג של שריון.

אני מרגישה זקופה יותר.
יפה יותר. ולא, זה לא קשור למה שהמראה מראה לי. הרגשתי הכי יפה ברגע ההוא, בו נעצמו לי העיניים מעוצמת המשיכה.


ואז זה נגמר.
וההחזקה מתרופפת לאט לאט.
ועם כל שחרור החיוך שלי קומל עוד קצת.
ופתאום כואב הגב, מופתע מהמעמסה שחזרה לרבוץ עליו.




בניגוד גמור לציפיות, מסתבר שגם לי יש פטיש.
קניתי לי יופי של מתנה ליום הולדת.
מחוך.