לפני כמה שנים סבא שלי העביר סרטים שצילם בימי הולדת ל-DVD, והושיב את כל המשפחה לראות. ישבתי מול דמותי באיזה יום הולדת בגיל יסודי, והיה לי ממש קשה שלא לבכות.
ילדה עצובה, שמ?ח?ה ש?מח?ה מעושה שכזו, כי ביום הולדת צריך לשמוח.
המסיבה היתה מסיבת כיתה, לכיתה שלא ממש סבלתי, למעט 3-4 חברות.
אמא שלי שכרה את שרותיה של אישה בגילה, בשם חפצי(בה, בחיי שאני לא ממציאה), שארגנה הפעלות.
אתם מתארים לכם את גודל הפאדיחה?
חכו. יש עוד.
חפצי לא עושה ימי הולדת גינריים, חלילה. היא בוחרת נושא להפעלות, שמותאם ממש באופן אישי לנשוא השמחה.
אמא שלי, בשיחה מקדימה, סיפרה לחפצי שאני אוהבת התעמלות קרקע. חפצי הגדילה ראש והפכה את זה ליום הולדת בנושא "ספורט".
אין לי דרך לתאר כמה ספורט ואני לא הולכים ביחד, ואת הצבע שעלה לי על הלחיים, כשחפצי הכריזה בחדווה מעושה על הנושא בפתח המסיבה, אתם יכולים לדמיין.
מה לי ול"ספורט"?! אני רק בעניין הזה של הגשר לאחור / שפגט / גלגלון.
וכך קרה שבמשך כמה שעות של הפעלות אני נאלצת לא רק לחייך לילדים שאני לא ממש סובלת, אלא גם להעמיד פנים שאני סופר ספורטיבית, ואיזה כיף שגם ביום הולדת שלי משחקים בכדור. כי באמת שחממות פעמיים בשבוע בשיעורי חנ"ג זו לא השפלה מספיקה (אולי מכאן האלרגיה שלי לחינוך ולהשפלות?).
ואת כל זה אני רואה בסרט. רואה וכואבת נורא בשביל הילדה ההיא. איזה עונש כפול היא קיבלה מתנה.
וכך היה, בוריאציה כזו או אחרת, כל שנה.
מפיקים לי משהו שאני לא מחוברת אליו, ניסיונותי למחות ולבקש שיעזבו ודי נענים ב"אבל זה היום הולדת שלך, את לא רוצה לחגוג?!". לכו תענו על זה "לא" בגיל 10. ואחרי שההצגה נגמרת, כשאני נשאלת איך היה, ולא מצליחה לזייף תשובה שנשמעת מאושרת ושמחה בצורה אותנטית מספיק, אני גם מוכתרת כילדה מפונקת וכפויית טובה.
מזל טוב!
ניסיתי לחשוב היום, ערב יום הולדתי ה-31, ביום הולדת שזכור לי ככיף.
אולי ההוא של גיל 16. בעיקר כי הייתי בגיל המגעיל הזה, שבו לנבוח על אמא זה נורמלי, וגם המצפון לא ממש מתפקד באופן זמני. הטלתי וטו מוחלט על מעורבות שלה, ו/או על חגיגות בקוו?רו?ם כזה או אחר של בני משפחה.
חגגתי עם החברים בתנועה, וזהו. היה לא רע.
וזה הכי טוב שמצאתי. לא רע.
הרבה שנים פשוט לא הסכמתי שיחגגו לי. תמיד זה היה כרוך במלחמות, תמיד הרגשתי רע עם זה שאני "לא נותנת לאנשים לשמח אותי", ותמיד בסוף הרגשתי בודדה, ולא היה לי כבר על מי לכעוס אלא על עצמי (שזה כידוע, מאוד פרודוקטיבי וממלא בתחושת חגיגיות פנימית).
והשנה נפל לי האסימון.
אמא שלי, כנראה מתוך רצון עמוק לפצות אותי על חסכי ילדות עתיקים, מאוד רוצה לשמח אותי. רק שבדרך היא שוכחת שמה שחשוב זה שיהיה לי כמו שאני רוצה, כמו שטוב לי, גם אם זה לא ממש מסתדר לה עם התפיסה האישית שלה לגבי מה זה "טוב".
שנים שניסיתי לקבל את מה שהיא ויתר העולם טענו ש"טוב", ונשארתי בלתי מסופקת, כועסת על עצמי, ומתוסכלת.
ויותר גרוע מזה - בלי שום מושג ירוק מה בכלל אני רוצה. מה עושה לי טוב. התבניות האקסיומאטיות האלה פשוט השתרשו כל כך טוב, שלרצונות האותנטיים שלי לא היה סיכוי להשמיע קול.
אז מה היא החגיגת יום הולדת האולטימטיבית עבורי, חוששתני שאני עוד לא ממש יודעת.
אבל כמו בעניינים אחרים - אני כבר יודעת קצת יותר טוב להקשיב לקול הפנימי שלי כשהוא אומר לי מה לא, והפנטזיות מתחילות לאט לאט להבקיע את דרכן מבעד לשכבות של הדחקה ואיסור.
אולי בשנה הבאה.
לפני 17 שנים. 7 במאי 2007 בשעה 20:48
