תהיות ופעיות

ארוחת שישי משפחתית. נמנעתי מכאלו מאז הפיצוץ של לפני שבועיים, אבל סבא וסבתא לא אשמים, ואני מחליטה לשים את נפשי בכפי.
מגיעה עייפה. ביומיים האחרונים אני הולכת לישון לפי שעון ניו-יורק, והחיפושים מתישים אותי, ואני מתישה את עצמי בלסדר בתים של אחרים כי זה מרגיע אותי.
אני נכנסת לחיבוקים החמים של סבא וסבתא, ולקור המרוחק של אמא שלי. אני מצמצמת את נוכחותי. אוכלת מעט, מדברת מעט. פעמיים אני נרדמת בישיבה. פעמיים אני פוצה פה, ובפעם השניה היא מנחיתה לי נבוט קטן על הראש, בתוספת הביטוי השגור כל כך בפיה "כל הזמן את...".
אחרי כמה דקות אני מתקשה לנשום שם, קמה מהשולחן ובורחת אל המחשב. כותבת מייל לחבר, ופתאום הרגשות שלי זמינים לי כל כך שאני יכולה לחוש את המרקם שלהם, את הריח. אחר כך הוא יספר לי שזה יצא קצת מבהיל.
מבינה שאני נשארת שם, למרות שרע לי, כדי שהיא לא תטיח בי שאני עושה סצינות. ומחליטה שאני עושה מה שטוב לי, בלי החשבונות האלו. והולכת. כבר קצת פחות מעורערת ממה שהייתי, וממשיכה לחבר אותי.
מזכירה לעצמי (ולו) עוד איש שיקר לי, עוצרת בגלידריה וקונה חצי קילו וגביעים, ונוסעת למפלט החיפושים שלי. זה לא הבית שלי, אבל כאן, באיזור היעד, זה הכי קרוב. יש לי מיטה לישון בה, מחשב, פרטיות, ושליטה במה שקורה לי בין הקירות האלו. זה כל כך הרבה עבורי, שזה עצוב.
מכינה גביע עם דגימה מכל טעם, והשקט הפנימי חוזר.

~

5 דקות אחרי שאני קמה (בשעת בוקר ניו יורקית) אמא שלי מתקשרת. היא רוצה לשים את הכל בצד ולפתוח דף חלק. זה מקומם אותי. כך היא נהגה תמיד, אחרי ההתנפלויות משולחות הרסן שלה, וזה משאיר אותה צודקת לנצח. מנצלת את עובדת היותה ההורה המתפקד היחיד שלי, ואת הצורך שלי בכזה, שגורם לי לחזור אל חיקה מהר יחסית, ולהדחיק את הפגיעה.
אבל אני כבר לא בת 8. ואני לא מסכימה. ומסבירה לה, שיש לי גם כך לא מעט דברים להתמודד איתם, ושכוחותי דלים, ואני לא מעוניינת להוסיף אל הסל גם את הצורך להרכיב את עצמי מחדש אחרי ההוריקנים שלה.
כמעט כל מילה שיוצאת מהפה שלה היא תוקפנית, או שהטון או הנימה תוקפניים. היא ממלאת אותי בתוקפנות שלה. רק את חלקה אני מצליחה להביא מולה ולגרום לה להכיר בה. רובה נשארת כמו מטען נפץ בתוכי. אני מתמלכדת יותר ויותר תוך כדי השיחה. רואה את מקלות הדינמיט נערמים בתוכי, מנסה להוציא אותם, אבל לא עומדת בקצב. סוגרת את הטלפון לפני שאתפוצץ עליה.

והנה, שוב אני צריכה להרכיב אותי מחדש. לבד.

דממה רועמת של שניה, ולאחריה בכי. בכי מלא ועמוק, אבל זה לא מספק. יש לי צורך לצרוח עליה, עד שארעד בכל הגוף. אני מרגישה את הצרחה בגרון, חנוקה, מרגישה את הרעד בשרירים, עצור. ואין לאן להוציא את זה.
מתמלאת בעתה מהמחשבה שמשהו בי חייב את הפיצוץ. שבלי הפיצוץ אני לא יכולה להרכיב את עצמי חזרה.

~

אנשים נורמליים מדברים את הכעס שלהם. אולטרה נורמליים אולי מצליחים לדבר את הפגיעה. אצלנו במשפחה שואגים תוקפנות. ואני לא רוצה, לא רוצה לשאוג ולא רוצה להיות תוקפנית. ומרגישה אחרי כל שיחה כזו איתה שאבוד לי. שלא משנה כמה אני עובדת על עצמי, רק נדמה לי שאני כמעט לגמרי נקייה מזה. שבסופו של יום, כשהמצוקה שלי גדולה, זה כל מה שיכול לצאת ממני, כי אני אריה, בת לאריה, וזה מה שאריות עושים. הם שואגים ופוערים לוע, ונוגסים בצוואר של האחר כשכל הראש שלו בתוכם.