אנחנו מתחבקות את חיבוק הפרידה הרגיל של סוף השעה ואני פתאום אומרת שאני מרגישה קוטרית איומה, ומרגישה צורך להתנצל על החרדתיות שלי ועל המחשבות הרודפות. כי בעצם יש לי הכל. כל הבלגאן הוא מהי?ש?ים, ואיזו זכות יש למי שיש לדאוג ולילל.
והיא מסתכלת בי בעיניים החוליות הרכות שלה, ואומרת שבחדר הזה יש מקום לכל מה שמרגישים, ושאין צורך להתנצל על כלום, ושמותר לי להתפורר אצלה. ובכלל. שאין שום בושה בלהודות בקשיים, בלי קשר למאזן היש והאין. מילים שאני יודעת להגיד לעצמי, אבל כשהן נאמרות מבחוץ הן מלטפות יותר ומצליחות לחדור גם למקומות סרבניים, קשים ויבשים.
והלחות הזו, של המילים, של העיניים שלי, מחברת קצת את הפירורים שאני למין עיסה בצקית. ממש לא הסלע המוצק שאני רגילה להיות.
וכבר שבוע שאני ככה. פירורית ועיסתית חליפות.
אני מוצאת את עצמי אבודה מדי פעם. כאילו כל החשיבה האנליטית שלי, מתודולגיית פתרון הבעיות הסדורה, התקתקנות והיעילות - פשוט לא זמינים לי יותר.
אז אני שוכחת, מתבלבלת, משנה שוב ושוב תוכניות, ולא שמה לב שנגמרות הביצים.
זה מרגיש כמו לעמוד במקווה מים עם זרמים תת מימיים עצומים, ולנסות לתפוס עלה טובע.
אז אני מרשה לעצמי דברים שלא הרשיתי קודם. לא מתוך כוחות מופלאים ושחרור, אלא פשוט מתשישות.
מנפנפת משווקים טלפוניים, בלי ההכרח הפנימי המטופש להיות מנומסת גם כשהם אגרסיביים וחודרניים. כי מי בכלל מסוגל.
מבקשת חיבוק לא מרפרף. חזק. מוחץ.
מבקשת לעשות חושבים ביחד על דברים שהם שלי, ולחזור על המחשבה גם למחרת אם צריך, כדי להרגיע את ההירהורים והשאלות הרפטטיביים שבפנים. בעצם מבקשת שייקח ממני קצת, שיהיה המבוגר האחראי קצת במקומי.
כל מי שאני משתפת טוען שעד החתונה זה יעבור.
אני מסרבת להאמין שגם לי זה קורה.
ימים יגידו.
לפני 15 שנים. 15 באוגוסט 2009 בשעה 20:33
