כעיקרון זו היתה צריכה להיות ארוחת יומולדת מאוחרת. בפועל - סתם ארוחת שישי בערב אצל אבא שלי בבית.
המשפט הראשון שלו, כשנכנס לסלון ומצא את נ' ואותי ישובים על הספה, היה "את מסתירה אותו". אני חושבת שזה מסכם יפה את הערב, מנקודת המבט שלו.
עזבו את זה שהתחלתי ללמוד, והוא לא שאל כמה ימים בשבוע, ואיך אני מסתדרת עם הנסיעות, ואיזה קורסים לקחתי, ומה מהם התחיל כבר, ואיך זה. הוא נכה, ולא רק ברגל. נ' הגדיר את זה יפה - "הוא לא יודע איך להתמודד איתך". שאלות התעניינות יזומות הן לא הצד החזק שלו. אלא אם מדובר בלהביע עניין במישהו אחר.
גם הניסיונות שלי לספר ביוזמתי לא הצליחו לתפוס את הקשב שלו ליותר מחצי משפט. ודווקא בחרתי לנסות לספר על השיפוצון שאנחנו עושים בדירה. נושא שקרוב לליבו וחביב עליו מאוד, ומבחינתי - לא מאוד רגיש.
עזבו את זה שאת נ' הוא שאל איך הוא רוצה את הקפה שלו, ואני קיבלתי פשוט איך שיצא לו.
כל מה שאבא שלי אמר כוון לאיש שלי, ולא אליי. התוכן, הטון, המבט.
רק כשהתחיל לכאוב לי הראש הבנתי שקשה לי. שלמרות שאני יודעת היטב שהוא דפקט, שיש לו איזו בעיה איתי וזו בעיה שלו בלבד, זה חודר - רסיסים דוקרניים וקשים לפ?ל?יי?ה של תחושת דחייה נושנה ומוכרת.
וחשבתי שזה כבר מאחורי, שאני מחוסנת מפני תופעות הלוואי האלו של להיות בקשר עם אבא שלי. או לפחות, שעוצמתן נהייתה נמוכה מספיק בשביל להצדיק את קיום הקשר, ולו רק למען הילדים שעוד לא נולדו לי, וכדי לא לשלם את המחיר (ויש כזה) של להיות בנתק מהורה.
לפני שבועיים שוחחתי עם קרוב משפחה רחוק מהצד של אבא, אחרי נתק ארוך שנבע מהנתק מאבא שלי (והנה 10 שקלים מהמחיר). נוצרה שיחה מאוד עמוקה ויפה, ובין היתר הוא שאל אותי מה השתנה בקשר בינינו, ואמרתי שאפשר לסכם את זה בכך שהציפיות שלי ממנו נמוכות.
וזה בדיוק מה שנדפק לי. זה מה שהסרטן המחורבן שלו דפק לי. לנו. מאז שהוא התחיל עם הכימותרפיה אנחנו מדברים הרבה יותר. מפעם בשבוע שיחת נימוסין מרוחקת, זה הפך לשיחה יומית בשבוע של טיפול. ואני דואגת לו. אני דואגת לו פיזית, כי הוא מרגיש חרא, ודואגת לו ריגשית כי הוא חתיכת קונטרול-פריק מטורף, שלא מוכן להוריד מהירות גם כשהאוטו מקרטע. ובשבילו - להגיע למצב שהוא פשוט כבר לא מסוגל ללכת מרוב כאבים, אז הוא חייב קביים ומשככי כאבים - זה להיות חצי סיעודי. וזכוכית מחוסמת לא נסדקת, היא נשברת לאלפי רסיסים קטנים. זה בלתי אפשרי לאחות.
וכנראה שכל העניין הזה, של לדבר איתו על הכאבים והבחילות שלו, ולבקש ממנו שייזהר וידאג לעצמו, יצר אצלי את האשלייה שהוא מתרכך קצת ומתקרב, וקצת הוריד לי מחסומים.
מחסומים שהיו שם מסיבה טובה מאוד.
וארוחת הערב הארורה הזו העמידה אותי במקומי.
אני זו שמסתירה את החבר שלי.
או בניסוח שיותר מוכר לי - אני "סתם מפריעה ומנסה להרוס לכולם".
לפני 15 שנים. 16 במאי 2008 בשעה 21:12
