שנים שאני חיי את העולם הבדסמי עברתי פרדות מנשלטות חלקן כועבות יותר חלקן פחות.היא נכנסה לחיי כרעם ביום שישי בצהריים המוקדמות.הססנית חוששת חסרת כל ניסיון המבטים שדרו הססנות וחוסר פתיחות.המבטים שלי היו חודרניים.גופה היה בשל פורץ ומשדר סקסיות בלתי נשלטת.עבריה היו בולטים למרחק.אני השתדלתי להשאר אדיש. לקח לה שעה להתרכך להרגיש נינוחה לצידי.עברה לא מעט פגישות עם שולטים ולא מצאה בהם את האינטראקציה.נכון 33 שנים מפרידות בינינו.אך הם נמחקו בדקה כלא היו. פתאום הרגשתי את הידיים שלה מלטפות את שערי ומהר מאד ירדו לחלצי.לקח לנו בדיוק רבע שעה להכנס לשלב שבו התחתלתי להפשיטה ולכבול את ידיה לאחור .ומשם הוספתי תפאורה של 20 אטבים על שדיה 10 לכל אחד.כן הם ענקיים כגודל של כדור רגל לפחות בלי הגזמה.משם עברתי לטפל בישבנה העצום .היא התפטלה ולא יכלה לזוז.כל זה כשאנחנו בחצר על כסא הנדנדה .זאת היתה עבורה הטעימה הראשונה ממני.משם עצרתי ונתתי לה להבין שמכאן חייה משתנים. ואכן הכל השתנה אצלה וגם אצלי.ההמשך לכל הסיפור בהמשך.
בוקר בנכר
יושב בארץ זרה. בעיר זרה. ומחפש את הזהות שלי. אבל מה יש לחפש בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. המחשבה שאם הרצל יכל למה אני לא. אז מכאן מהמרפסת הזו אני ממתין לאנרגיות שהתעוררו יעטפו אותי. והמחשבה שאי שם מחכה לי את שקוראת שורות אלו ולא מפסיקה לרטוט כמו בזמן שאני קושר אותך. והמכות מתגברות. אך שאת כמהה לעוד מכה ועוד מכה. כולך כבר רטובה. אבל כל דבר בזצנו.את קשורה כשרגלייך לידיך קשורות יחדיו. מפסעתך ועקוזך פתוחים לרווחה. כולך אדומה מהמכות. ואני שואל עד מתי ישארו הסימנים בלבי מקווה כמה שיותר. הרגליים שלך רועדות כמו הפלפון שרוטט. את יודעת שעוד מעט אחדיר לך את ידי לחורים הרטובים. אני מורח לך שמן סיכה ואת כבר בטוחה שזה מגיע. לא כלבה שלי קודם את מוצצת אפילו שראדך נטוי לאחור. את רוצה אותט בפיך. לא עדיין לא תקבלי את הסוכריה קודם נטפל בעטינים שלך. לא מכאן ההמשך בכלל לא ברורר ואני משריר את ההמשך לשבוע הבא. בינתיים יושב בבזל וחושב שהמים שזורמים פה עושים לי חשק להשתין. ואת הרי לא פה. אז חכי לי שם. אני כבר בא.נשארו ימים ספורים ואני מחפש את כל השאריות מסשנים. מנסה לחבר חבלים שנקרעו. בדיקת ציוד. מצב הניילונים הנצמדים מסתכל בהם וחושב ואוו איזה מראה אני אקבל כשהם מתהדקים על שדייך. מחפש את השוט האולטמטיבי. יש כמה. מחפש את שמני הסיכה שמה אזלו משתעשע למראם וחושב ואו כמה הייתי רוצה למרק את הכפפות בשמן ולהחדיר אותם אל תוכך. מכאן לא נשאר לי אלה לצפות לך כשאת סמוקה רוטטת מהתרגשות כשאני נכנס משפילה את עינייך בכניעה. אז אשמח להעניק לשנינו ארוחת חג. חג שמח.
יש ימים שפשוט מתחילים בלבן ומסתיימים באדום. יש ימים שמתחילים באדום ומסתיימים בלבן. מה שתמיד נשאר זה העכוז שלך שאני חולה עליו. זאת המיניות בהתגלמותה. ולחשוב שפעם חשבנו שתחת מגעיל חחח. זה הרי קודש הקודשים. והחכמה לדעת להשתמש בו כראוי. רבות הנשים שלא מודעות לעוצמה שבכך. גם אני נחשפתי לזה לפני לא מעט שנים. מהמקום שאני רואה את העקוז ובמיוחד שהוא קשור היטב ופיך חסום כמובן אחרת הקירות יפלו. מהמקום הזה אני חושב רק אם האורגאזמות המטורפות שייצאו ממך. אז כל מה שנשאר זה שעור אך להעניק אורגאזמות רצופות אך לגרום לך להיות קשורה ולהרגיש בכל זאת שאת מרחפת. הכל עיניין של מודעות עיניין שאת יודעת לשים את נפשך ליבך גופך לאדם הנכון. לדעת להקריב הכל וממש הכל לשולט שיעשה בך כרצונו כי את יודעת שרצונו רק יתן לך להמריא רחוק למקומות שלא חלמת להגיע. אז יום טוב לטייסות ולחולמות.