בוקר בנכר

יושב בארץ זרה. בעיר זרה. ומחפש את הזהות שלי. אבל מה יש לחפש בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. המחשבה שאם הרצל יכל למה אני לא. אז מכאן מהמרפסת הזו אני ממתין לאנרגיות שהתעוררו יעטפו אותי. והמחשבה שאי שם מחכה לי את שקוראת שורות אלו ולא מפסיקה לרטוט כמו בזמן שאני קושר אותך. והמכות מתגברות. אך שאת כמהה לעוד מכה ועוד מכה. כולך כבר רטובה. אבל כל דבר בזצנו.את קשורה כשרגלייך לידיך קשורות יחדיו. מפסעתך ועקוזך פתוחים לרווחה. כולך אדומה מהמכות. ואני שואל עד מתי ישארו הסימנים בלבי מקווה כמה שיותר. הרגליים שלך רועדות כמו הפלפון שרוטט. את יודעת שעוד מעט אחדיר לך את ידי לחורים הרטובים. אני מורח לך שמן סיכה ואת כבר בטוחה שזה מגיע. לא כלבה שלי קודם את מוצצת אפילו שראדך נטוי לאחור. את רוצה אותט בפיך. לא עדיין לא תקבלי את הסוכריה קודם נטפל בעטינים שלך. לא מכאן ההמשך בכלל לא ברורר ואני משריר את ההמשך לשבוע הבא. בינתיים יושב בבזל וחושב שהמים שזורמים פה עושים לי חשק להשתין. ואת הרי לא פה. אז חכי לי שם. אני כבר בא.