אני יושבת על הספה וקוראת את Gender Trouble. הדלת נפתחת, מוריאל מזדקפת, מביטה בזכר, וחוזרת לנמנם. הוא מתפשט באיטיות מחושבת, מקפל את בגדיו ומניח אותם על הספסל שליד החלון בערמה מסודרת. מעיל צמר קצר, מעליו זוג מכנסיים בצבע אפור כהה, מעליהם חולצת כפתורים לבנה תפורה היטב, מעליהם זוג תחתונים שחור, ועליו מונחים בקפידה שעון יד וחגורת עור מגולגלת. הוא מתיישב על הספה לצידי.
"אז מה היום?"
"אל תפריע לי" אני ממשיכה לקרוא.
אני שומעת את הנשימות שלו, אני חשה את ההתרגשות שלו, וחוסר הנחת הזה מתחיל להוציא אותי מדעתי. אי אפשר לקרוא ככה. אני מניחה את הספר.
"היום – כאב"
הוא יורד על ברכיו, מניח את בטנו על הספה כשידיו לצידי גופו. מוריאל כבר מקשקשת בזנבה למרגלותיי ובפיה החגורה שלו. כאב הוא אולי גם קונסטרוקציה תרבותית, אני מהרהרת, אבל לפחות על פניו אין לו מגדר. אין לי כוח לעוד דיונים על מגדר היום.
לפני 17 שנים. 10 בפברואר 2007 בשעה 6:38
