בשלב מסויים האויר נגמר לו, והוא מפסיק. אני לא בטוחה אם זה בגלל שהוא לא נושם מהאף, או כשהוא מנסה הריח קשה לו, או אולי אפילו תחושה כללית של גועל. זה מוזר לקבל סקס אוראלי מגבר ששונא, או לא מסוגל, או נמנע, מתנגד. הטיב המדויק של ההסתייגות שלו נותר עלום. אבל קשה לו, וזה מרגש אותי. זה מרגש אותי מאוד. אני מסתפקת בידיעה שאני דורשת ממנו משהו שהוא לא מסוגל לתת, ולא חוקרת. מקטעים קצרים של עינוג אוראלי מעורבבים עם תחושת כוח. משהו אלים מתעורר בי.
החוקים ידועים מראש. כשהוא מפסיק בשביל לנשום, אני מצליפה בו. בהתחלה אני מביעה אכזבה או רוגז מלווה בסטירה, לפני מנת הכאב המאורגנת. עם הזמן האספקט החינוכי מתמוגג, ואנחנו נכנסים למקצב אשר מוכתב על ידי היכולת שלו לא לנשום. מקצב של עינוג וכאב. גם כאב הוא לא אוהב. גם כאן, אני לא מתעמקת בסלידה שלו מכאב, אני משתמשת בה באלימות, אני נהנית ממנה.
הוא מתפתל כשאני מצליפה בו, וכשאני מסופקת אני שואלת אותו אם הוא יכול עוד. הוא אומר שכן. ואנו מתחילים מחזור נוסף של עינוג (שלי) וכאב (שלו). אני מקבלת את הרצון שלו להמשיך כפשוטו. אני לא חוקרת. האנוכיות המוחלטת של הסיטואציה מרגשת אותי. משהו אלים מחלחל בי.
המחזוריות גורמת לי לאבד את תחושת זמן. בכל פעם שהוא מפסיק בשביל לנשום אני רואה במבט שלו מחאה על חוסר הצדק של הסיטואציה. אני תמהה מתי הוא יסרב להמשיך. משום מה, ובניגוד לכל מה שאני יודעת עליו, אני סומכת על יכולת השימור העצמי שלו, ומשחררת את הגבולות שלי. אני משתכרת מתחושת הכוח, ומאבדת את שיקול הדעת. אני לא זוכרת מי הפסיק, אני או הוא. בעולם מושלם הייתי נרגעת, יורדת לאדמה, מחבקת אותו, מנחמת אותו ומרימה אותו אליי. ומתי שהוא היינו נפגשים באמצע. אבל כל החיבוקים שבעולם לא יכולים לגשר על הפער שנפער בינינו. וכמו שתי ידיים מושטות שלא נוגעות, הוא נשאר למטה מדי, ואני למעלה מדי.
העולם לא מושלם, ולי כבר כמה שבועות יש האנג-אובר שלא עובר.
אני מביטה במיוריאל, וחושבת על יכולת השימור העצמי שלה. איתנה, פשוטה, בלתי ניתנת להבסה. אבל מיוריאל היא כלבה, יצור פשוט. ואנחנו בני האדם יצורים מורכבים. בשביל אישה עם תואר בפסיכאטריה, התמחות בפסיכו-תרפיה, ואלפי שעות קליניקה, אני מרגישה די טיפשה ואבודה.
לפני 16 שנים. 15 במרץ 2008 בשעה 16:55