***
כבר ארבעה שבועות שלא ראיתי אותו.
כל יום חמישי בעשרה לארבע אני מקבלת פיסת נייר מתחת לדלת. בין פגישה לפגישה, אני אוספת את הנייר, רושמת עליו תאריך בעיפרון, ומתייקת. בפעם הראשונה זה היה שיר, שבוע אחר כך פיסקה של פרוזה. בשבוע השלישי הנייר היה ריק. לפני שבוע קיבלתי פיסת נייר שבמרכזה מתנוססות שתי מילים "עוד לא".
עוד לא, זאת אומרת מתישהו כן.
****
בפעם האחרונה שהוא היה אצלי, אני ישובה על הספה והוא שעון על ברכיי. אני מלטפת את גבו, מעבירה את ידי על ישבנו המסומן, גופו רפוי ורך.
"אני לא יכול"
"ברור שאתה יכול"
"אני לא רוצה"
"אני לא שואלת אותך אם אתה רוצה"
אני מרגישה את השפתיים שלו נחשקות. אני מרגישה את הגוף שלו מתכווץ.
"התור שלה הוא ביום חמישי בארבע. תבוא בארבע ורבע בדיוק, תדפוק בדלת ותחכה שאני אבוא לפתוח לך."
הוא קם, התלבש והלך מבלי להגיד דבר.
*****
היום לא הייתה פיסת נייר. לניה באה כרגיל בכמה דקות איחור, ליטפה את מיוריאל, התיישבה על הספה שתקה דקה או שתיים, ואז השיחה התחילה לזרום. בארבע ורבע בדיוק נשמעה נקישה בדלת. שתינו קפאנו.
"היום"
"כנראה שהיום"
"ודווקא היה לי חלום מעניין לספר לך"
"הוא יחכה לשבוע הבא"
אני מכסה את עינייה, וקושרת את ידיה ברפיון לפני גופה. מעבירה את הידיים הקשורות מאחורי עורפה, מפשילה את החצאית שלה ומפסקת את רגליה. אני מסירה את התחתונים שלה, והולכת לפתוח את הדלת. עיניו מכוסות כפי שסיכמנו, אני מושכת אותו פנימה.
"תתפשט ורד על ארבע"
קולר ורצועה, ואז אני דוחפת את התחתונים של לניה אל הפרצוף שלו.
"זאת המשימה שלך להיום"
אני מוליכה אותו פנימה לעבר הספה.
הוא נגרר אחריי נוקשה ומתוח. אני קושרת את הרצועה לרגל הספה. הוא מתוח מדי. אני מביטה במיוריאל ואומרת "חגורה" היא שועטת את הדלת, מחטטת באפה בערמת הבגדים שלו, וחוזרת עם החגורה בפיה. "כלבה טובה" היא מקבלת ליטוף ונשיקה.
כל פעם כשהחגורה פוגשת את גופו, לניה מתכווצת על הספה.
אחרי כמה דקות של הצלפות הוא רפוי ורגוע.
אני מתרווחת על הכורסא, וצופה בזכר כסוי עיניים עם קולר ורצועה מלקק לאישה כסוית עיניים כשידיה קשורות מאחורי עורפה. אני מושכת אותו ממנה. מכוונת את לניה בעדינות אל השטיח, על ארבע, ומשלחת אותו שוב בה, הפעם הוא משתמש בידיו. הוא חופר ומשפשף, והיא רועדת וצועקת.
משיכה נוספת ברצועה, ועכשיו הוא למרגלותיי. לניה מתנשפת על השטיח. מיוריאל מנמנמת מתחת לשולחן. אני מתירה את ידיה, ומסירה את כיסוי העיניים. היא קמה, מיישרת את החצאית, מגניבה מבט אליו, מישירה מבט אליי.
"התחתונים שלך נשארים אצלי"
היא שותקת.
"שבוע הבא, חמישי בארבע, כרגיל, כשאת מגיעה הביתה, דבר ראשון שאת עושה הוא לרשום את החלום שרצית לספר לי כדי שלא תשכחי אותו. ומותר לך להתקלח רק מחר בבוקר. אני רוצה שתישני עם הריח שלו."
"טוב"
אני מובילה אותה לדלת, מסדרת את שיערה, מחבקת ומנשקת אותה, שולחת אותה לדרכה וחוזרת אל החדר.
הוא עדיין על ארבע למרגלות הכורסא.
ארבעת השבועות הארוכים ביותר בחיי באו אל סופם.
לפני 17 שנים. 10 במאי 2007 בשעה 4:38
