***
בערב צלצלתי לבטל את כל הפגישות. שישה טלפונים. את לניה השארתי אחרונה.
"למה?" היא שאלה
"יש לי סידורים מחוץ לעיר"
"אוקיי"
היא לא מאמינה לי.
אני יודעת שהיא לא מאמינה לי.
היא יודעת שאני יודעת שהיא לא מאמינה לי.
***
השמש כבר הייתה גבוהה כשהוא הסיט את הוילון, האור היה בוהק, אבל כבר לא היו קרני שמש ישירות. התהפכתי במיטה לאט, והתחלתי להעריך את המצב. כבר די מאוחר. אחרי 10:00 בבוקר, אולי אפילו 11:00. לא שמעתי אותו נכנס. אם הוא כאן, סימן שלניה התקשרה אליו. אני אמורה לכעוס. אין לי אנרגיה לכעוס. התהפכתי על הבטן והתעלמתי מהעולם.
הוא מושך את כף הרגל שלי מתחת לסדין ומתחיל לעסות אותה.
"תעזוב אותי"
אני מושכת את הרגל בחזרה.
הוא מתיישב על השטיח לצד המיטה.
עכשיו הוא מלטף לי את היד. ואני מושכת גם אותה. כרית מעל לראש. אני לא קיימת.
***
"מה אתה רוצה ממני?" אני מדברת אל הכרית.
הוא מעסה לי את כף היד.
"אני רוצה שתכניסי אותי פנימה"
כאב מפלח אותי, אני מתיישבת ונועצת בו עיניים אדומות ונפוחות.
"אתה רוצה להיות חלק מזה?"
"כן"
"אתה גם רוצה לסבול?"
"כן"
"זה לא פיקניק עכשיו אצלי בראש"
"זה אף פעם לא פיקניק"
"הקפטן קצת איבד את הצפון"
"אני סומך עלייך"
"תסתובב, על הברכיים, ידיים מאחורי הגב, אתה יכול להשעין את המצח על הקיר"
אני מסתובבת והולכת לישון.
***
כנראה שנרדמתי, כי עכשיו אני חולמת. אני נמצאת באולם המתנה גדול, עם כיסאות המתנה, תורים מאורגנים בחבלים, דיילות עייפות מאחורי דוכני שירות, ומסביב לאולם דלתות המובילות לחדרים קטנים. במערכת הכריזה נאמר שם של גבר, אישה קמה מקצה האולם, ודיילת אומרת לה את מספר הדלת. האישה נעלמת מאחורי הדלת הקטנה. שם נוסף, ולאחריו נאמר "מבקש ידידה", אני מתרוממת מהר, זה השם שלו, שלו. אני פונה אל הדיילת והיא אומרת "שלושים ושבע". אני מחפשת את דלת 37, אבל אין מספרים על הדלתות. אני בודקת חדר אחר חדר, מחפשת אותו, אני עייפה, העיניים שלי נעצמות, אני לא יכולה להחזיק אותם פתוחות. אני שומעת אותו, נאנק? מייבב? אני מדדה חצי עיוורת אחרי הקול.
העובדה שהקול לא בא מתוך החלום מכה בי בעוצמה. כמה זמן ישנתי? עדיין בעיניים עצומות למחצה, אני מסתובבת לכיוונו, ושמה את היד שלי על גבו. הוא רועד, ומשתדל מאוד להחניק את הבכי. כשאני מושכת אותו אליי למיטה, הוא מפסיק להשתדל ומתחיל לבכות. אני מחבקת אותו, והוא מתכווץ לי בידיים. עכשיו שנינו בוכים. ונרדמים.
***
לפני 17 שנים. 17 ביוני 2007 בשעה 17:43