הוא נשאר לישון. מעין אובייקט דיכאון. ההמשך שלי. ההחצנה של מצבי האומלל.
מכיוון שביליתי את רוב היום במיטה, טרופת חלומות, לא ממש יכולתי לישון בלילה. כל פעם שהתעוררתי, הערתי אותו, והוא זחל לפינת החדר שם ישב והביט עליי. אחרי שהייתי נרדמת, הוא היה זוחל חזרה למיטה ומחבק אותי. כך שש או שבע פעמים במהלך הלילה. בבוקר, כשהוא חזר מטיול הבוקר עם מוריאל, היה לי ברור שהוא לא יכול ללכת עד שאני אחזור לעצמי.
"לא יכול ללכת" חשבתי לעצמי.
"איפה הקולר שלך?"
"למטה במשרד"
הוא חוזר מקולר.
צלצלתי ללניה שתיקח את מוריאל אליה.
חיברתי אותו לטבעת השקועה בקיר עם שרשרת ארוכה מספיק בשביל ללכת לשירותים. וחזרתי למיטה. אני שוקעת לי לעולם של מחשבות, חלומות, וכאבים פיזיים. והוא לאט לאט נטמע בין הרהיטים. הוא לומד לזוז לאט, ובעיקר כשאני לא מביטה. הוא מתרחק כשאני ערה, ומתקרב כשאני ישנה. עוד שלושה ימים כאלו לפחות, מניסיון. אני מרגישה תשוקה עמומה לקצר לו את השרשרת, ומציאתה של התשוקה הזאת משמחת אותי, אבל אני יודעת שהמחיר הוא ביקורים מאורגנים לשירותים. אין לי כוח. אולי מחר.
לפני 17 שנים. 18 ביוני 2007 בשעה 12:15