הזכר ואונסו

אנחנו ליד דלת הכניסה, הוא על ברכיו לפני, בחולצה לבנה בלבד, מאונן.
כשהוא גומר, הוא מנקה היטב את איבר המין שלו, ומשלב את ידיו מאחורי ראשו.
אני כורעת לפניו, מעבירה ידי על האיבר הרפוי, מושכת אותו ואת שק הביצים למטה בעדינות, ומתחילה לכרוך חבל דק. כשאני מסיימת, איבר מינו הרפוי קשור וביציו מופרדות אחת מהשנייה, ושארית החבל משתלשלת ממנו. אני מעבירה את החבל בין רגליו. "קום"
הוא נעמד, ואני מאחוריו. שארית החבל בידי. "תתלבש"
הוא לובש תחתונים ומכנסיים, החבל משתלשל מאחוריו מעל למכנסים כמו זנב קצר.
"הכרטיסים אצלך?"
"כן"
כשאנחנו יורדים בחדר המדרגות החשוך, אני שולחת יד ומושכת לו בזנב.
"אה?"
"רק בדקתי."

"איך להתחיל?"
"אולי תתחיל בלספר לי למה אתה כאן?"
"יש לי חלום שחוזר על עצמו"
"לכולנו יש חלומות שחוזרים על עצמם"
"אני חולם שאני מאבד את שפיות דעתי"
"כיצד זה מתבטא?"
"כל פעם באופן אחר. אולי זה לא בדיוק אותו חלום שחוזר על עצמו, אלא סדרה של חלומות שעוסקים באותו נושא. לפני שבוע חלמתי שאני הולך עם עוד דמות, גבר מבוגר, כדי למצוא לי בית חולים לחולי נפש. אנחנו הולכים ממקום למקום, ובודקים את החדרים, ואת המקלחות, כדי להחליט, מה יהיה המקום הטוב ביותר בשבילי. כי בחלום אני איבדתי את שפיות דעתי, ואני צריך להתאשפז."
"ומה הייתה התחושה הכללית בחלום?"
"קודם כל זוועה, המקומות היו מוזנחים, במקלחות היו אריחים ירוקים. ושנית, מעין תחושה של כניעה או השפלה, כאילו הפסדתי במשחק החיים, אני בחוץ. תחושה נוראית של כישלון."
"והחלומות האחרים?"
"חלקם היו יותר עליזים, באחד אני עומד בצד הכביש וצופה בתהלוכה של משאיות אשר נושאות ירקות בגודל של בתים קטנים. מלפפונים, קישואים, אבטיחים, כל אחד מהם בגובה של שתי קומות. בחלום הזה לוקחים ממני את הילדים שלי – כי אני משוגע. אני רוצה לטוס לראות אותם, אבל אני לא יכול, כי לקחו ממני את הדרכון. אז אני הולך ברגל מרחק גדול, וכשבר מחשיך אני מגיע לבית. כשאני נכנס, הקירות נעלמים סביבי."
"ומה הייתה התחושה בחלום הזה?"
"חוסר אונים, פאניקה, וגם קצת השפלה. מה פתאום לוקחים ממני את הילדים שלי?"
"ספר לי על עוד חלומות"
"אתמול חלמתי שאני משוטט בעיר נטושה. אבל זו לא ממש עיר כאן על האדמה, אלא בין עננים, בתוך השמיים. ואני מנסה להגיע לאן שהוא, לברוח, למצוא את הדרך החוצה, חזרה אל האדמה אני מניח, חזרה אל המציאות. אני הולך והולך, ופתאום אני רואה קבוצות של אנשים בגלימות צהבהבות, עם ברדסים. והם כותבים על הקירות, טקסטים ארוכים בשפה שאני לא מכיר. ואז הקירות מתחילים להיעלם, אבל רק באזורים שאין כתב, זאת אומרת אם הם כותבים ממש מהר ומכסים הם מעכבים את היעלמות הקירות. קיר שכתוב עליו משהו נשאר, וקיר שלא – מתחיל להיעלם. ואני יודע שאם ייעלמו כל הקירות אני אפול, כי אנחנו באמצע השמיים. ואני לא ממש בטוח אם אני צריך למצוא את הדרך החוצה, או להצטרף אליהם ולעזור להם לכתוב."
"ומה קרה?"
"התעוררתי"
"ואיך אתה מפרש את החלום הזה?"
"אני חושב שזה חלום על משמעות. הכתיבה על הקירות, הניסיון להעניק למציאות שלי משמעות, אחרת החיים יתפוררו לי ואני אפול. אובדן שפיות זה אובדן משמעות, לא?"
"בהחלט אפשר להגיד שכשאדם מאבד את שפיות דעתו, גם החיים מסביבו מאבדים נהירות. או לפחות הוא מאבד משהו מהיכולת שלו להעניק או לקבל משמעות. אובדן כושר שיפוט הוא גם חלק מזה. אבל אני לא בטוחה שאפשר להגיד את ההיפך, אובדן משמעות אינו בהכרח אובדן שפיות דעת."
"ואת חושבת שהחרדה שלי היא מאובדן משמעות, יותר מאשר מאובדן שפיות?"

...

"אתה מרגיש חרדה?"
"כל הזמן. כאילו זורמת לי חומצה בעורקים, במקום דם. אני נאכל מבפנים. אני לא יכול יותר, אני חייב להיפטר מהחרדה הזאת. זה מתחיל להשפיע לי על החיים"
"אני לא מאמינה שיש פתרון לחרדה כחרדה. תרופות הן תמיד אופציה, אבל יש שטוענים כי הן משככות את הסימפטומים, ולא מטפלות במקור. יש שיטות קוגניטיביות. שלא יתאימו לך. גם הן מתמקדות בסימפטומים, ואתה אדם של מהות. הדיון שלך עם החרדה אינו מתנהל ברמה של התופעה, אלא ברמה של המקור."
"אני מאבד את שפיות דעתי"
"לא. אתה החלטת שאתה מאבד את שפיות דעתך, כי זהו מבחינתך הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לך. המפלצת הכי גדולה. תערובת של אובדן משמעות, אובדן שליטה, השפלה פומבית, נשיאת סטיגמה, ועוד שורה ארוכה של דברים שאתה מדמיין שהם מנת חלקם של חולי נפש."
"הם לא?"
"אולי כן, אולי לא, זה לא ממש רלוונטי"
"למה?"
"כי למפלצת הפרטית שלך אתה החלטת לקרוא שפיות, אז ככה קוראים לה."
"אובדן שפיות."
"שפיות."

...

הוא מזדקף, מתיישב ומביט בי. פתאום הוא מתחיל לבכות. הבכי נמשך דקות ארוכות. אני ממשיכה לשבת ומביטה בו מרותקת. אחרי זמן מה הוא נרגע, אוסף את עצמו.

"את יודעת, אני לא בטוח שאני מסוגל לחיות עם הרעיון של חרדה ללא מקור."
"כמובן שלא. תראה ממה אתה מפחד, מאובדן משמעות. אדם שמפחד מאובדן משמעות, יעניק משמעות באופן כפייתי לכל מה שקורה לו בחיים. וכך, כל פעם שאתה מרגיש קצת חרד, וחרדה זו תופעה פיזית הקשורה בחום גוף, בקצב פעימות הלב, באספקת חמצן, אתה מיד נחלץ להעניק לתופעה הזאת משמעות. זה מעגל קסמים, אתה מבין?"
"אז מה אני עושה?"
"כמו כל אדם עם אובססיה למשמעות, אתה מניח שגם למצב הזה יש פיתרון" אני מחייכת.
הוא מחייך גם. "את בלתי נסבלת"
"גם אתה"

...

"אני אבוא מחר כרגיל"
"כן. כרגיל זה יותר טוב"
"אי אפשר לעשות את זה הרבה, אה?"
"קצת מתיש, אבל אני שמחה שהתעקשת, היה לי מעניין"
"מחר?"
"מחר"

הוא קם, יוצא וסוגר את הדלת מאחוריו בעדינות. אני שולחת יד ומעירה את מוריאל.
היא מניחה את ראשה על הברך שלי ומביטה בי. אני שולחת יד ללטף אותה, והיא מרביצה ליקוק.
"הוא נורא דומה לנו מוריאל, זה קצת מפחיד."

"אני רוצה לדבר"
"דבר"
שתיקה
"דבר"
"לא ככה"
"לא ככה? אז איך?"
אני כורכת את קצה החבל סביב כף ידי בתנועות מעגליות, לאט לאט מקצרת את המרחק בינינו.
אבל משום מה המרחק הולך וגדל.
"כמו הפאציינטים שלך"
"מה?"
"כן. אני רוצה לדבר, אני רוצה לשכב על הספה ולהגיד את כל מה שעובר לי בראש. שעות אני קשור שם למטה מקשיב להם ומקנא."
"אתה לא אמור לשמוע, בשביל זה האוזניות, הטלוויזיה, הווליום"
"שומעים, אם מתרכזים, שומעים."
"זה בלתי אפשרי."
"למשל אתמול, כשגברת הס התחילה לדבר על הריב שלה עם אחותה ועל איך....."
אני מרגישה דחף עז לסטור לו, כדי להפסיק את שטף הדיבור המסוכן הזה, אבל אני עוצרת את עצמי. הפעם הסטירה הזאת מגיעה לי. מה עוללתי? ואיך מתקנים את זה?
"זה בלתי אפשרי. זה מנוגד לכללי האתיקה. אתה לא יכול להיות פאציינט שלי, אני אפנה אותך למישהו אחר"
הוא משחרר חיוך משועשע שגורם ללב שלי להחסיר פעימה.
מטומטמת, אני אומרת לעצמי, למי מהקולגות שלך תפני אותו? ועל מה בדיוק תשוחחי איתם בפעם הבאה שתיפגשו? פאציינט מאוד מעניין שלחת אליי ד"ר בראון, תודה ד"ר בראון, באמת מזמן לא היה לי קייס כל כך מעניין ד"ר בראון.

אנחנו נעולים אני והזכר, נעולים במרחב משלנו שמתקיים לו באופן מסוכן בשוליים של מרחב אחר, ללא הפרדה ראויה, ללא גבולות מוגדרים. אפשרתי למרחב של יחסינו לחדור למרחב של המשרד. אבל עכשיו המרחב של המשרד, המרחב הפסיכואנליטי, חדר וזיהם את המרחב של הזכר. הזכר רכש לעצמו מודעות. הוא רוצה לדבר. זאת אשמתי. והוא לא יכול לדבר בשום מקום אחר, רק כאן במקום בו המרחב שלנו והמשרד חופפים, הוא יכול לדבר. רק כאן, על ספת העור השחורה שלי תחת החוקיות המיוחדת שלנו, דבריו ישמעו הגיוניים.

"אני אשלם לך בטובות מיניות" הוא מנסה להפיג את המתח.
"איך אתה יכול לשלם לי במשהו שאני לוקחת כאוות נפשי?" אני עונה בקור.
הוא משתתק. ואני ממשיכה לשחק עם החבל.

תחשבי ד"ר בראון, תחשבי טוב טוב איך את יוצאת מזה מבלי למוטט את כל מה שבנית.
אני מתחילה לעשות קצת סדר בראש. אין לי בעיה עם זה שהוא ידבר, נכון? אולי אני לא ממש רוצה לשמוע אותו מתבכיין על הילדות שלו, מבלי היכולת להפסיק את שטף הדיבור שלו במשיכת חבל, אבל אני בהחלט יכולה לעמוד בזה, אני עושה את זה שש שעות ביום ארבעה ימים בשבוע. אני יכולה לוותר על השליטה הזאת לחמישים דקות. עם זה אני בהחלט יכולה להתמודד.
ומה לגבי האספקט האתי? שאלה מגוחכת בפני עצמה, מה לאתיקה ולחיים שלי? ובכל זאת, האם הספה עצמה תזדהם? הרי לא אוכל לשמור על ניטרליות מקצועית, כשהוא שוכב שם ומדבר על עצמו. האם אאבד את הניטרליות המקצועית שלי עם אחרים? שטויות, הרי לניה באה לכאן לשתות יין ולדבר, ולא אחת היא נמרחת על הספה, ומהרהרת בקול על חייה, ואת מלטפת לה את הרגל ומהנהנת באמפטיה, וזה לא מזהם, ולא מפריע, ולא מבלבל. הספה היא אותה ספה.
הספה תעמוד בזה.

"מחר ב- 13:00, יש לי שעה פנויה, תבוא"
"תודה, ד"ר בראון"
"מאדאם בראון בשבילך. זה לא טיפול, זה סוג של סשן"

החבלים הותרו

ידיו קשורות מאחורי גבו.
אני מתיישבת על השולחן מולו. ידיי מלטפות את פניו, רגליי על מושב הכסא, המגף שמאלי מונח בין רגליו והשני לצד ירכו. אני מלטפת, הוא נענה. אני מדברת, הוא עונה. טיפת זרע מטפטפת על המגף שלי, הוא מנקה.

עיניו מכוסות.
אני מתירה את ידיו ומכוונת אותו אל השטיח. על ארבע. פניו אל הספה. מאחוריו שולחן העבודה שלי. רכונה מעליו, אני מעבירה את ידיי על גופו ומתחילה לפסק, לעסות, למשוך, לכרוך, להשחיל, להדק. אני מתירה את כיסוי העיניים שלו. הוא מרכין ראש ומביט לאחור בהשתקפות שלו במראה השעונה על שולחן העבודה שלי.

ביציו קשורות.
שני חבלים ארוכים מחוברים אל השרוך אשר קושר את איבר מינו. החבלים נמתחים אחורה, אחד נכרך מסביב הרגל הימנית של שולחן העבודה ומשם חזרה לרגל הימנית של הספה, ונקשר. והשני, דרך הרגל השמאלית של השולחן, וחזרה אל הרגל השמאלית של הספה. הוא עומד על ארבע במרחק כחצי מטר מהספה. הוא מנסה להתקרב, זה כואב.

אני חוזרת לעבוד.
אני מרימה את עיני מהמסך ורואה אותו כורע על ארבע למרגלות הספה. אני ממשיכה לקרוא, לסמן קטעים בספרים, להקליד הערות וסיכומים. אני מרימה את מבטי שוב בסיומה של פיסקה, ובוהה בחבלים אשר נמשכים ממנו אל רגלי השולחן שלי, וחזרה אל הספה. האות W מצוירת בחבלים על ריצפת המשרד שלי, והוא עקוד בקודקוד האמצעי, מחכה לי. הוא לא יכול לראות אותי מחייכת. עוד שני פרקים, ואניח למחשב. הזמן חולף לו, כבר מאוחר, מוחי קודח ועיני כואבות.

החצאים שלי מופשלת.
אני יושבת במרכז הספה ברגליים מפוסקות. שני קצוות החבלים הארוכים בידיי. אני משחררת חבל, הוא מתקרב. פניו צוללים אל תוכי. אני נשענת אחורה ומתמסרת לחום שבין רגליי. התרשלות גוררת משיכה פתאומית של אחד החבלים ואנקת כאב.

אני מרימה את עיני מהמסך, ורואה אותו יושב על הספה, רגליו מפוסקות מעט, ידיים פרוסות לצדדים, מביט בי כאדון של ממלכת הספה השחורה. אני ממשיכה להקליד את הדוחות.
אני מרימה את מבטי שוב בסיומה של פיסקה. הוא יושב שם כולו נינוחות, ערום, מבטו מרוכז עליי.
שני עמודים מאוחר יותר אני נחה לרגע ובוחנת אותו לעומק. התנוחה האדונית שלו, מפוסקת ובטוחה, מעוצבת באמצעות רצועות בד. קרסוליו קשורים לרגלי הספה מכוונים לפיסוק קל, וידיו פשוטות על המשענת קשורות לרגליים האחוריות של הספה. הרצועות השחורות נבלעות בעור השחור של הספה. אני מרוצה מהפרט הזה.
ההקלדה נמשכת זמן ארוך, מידי פעם אני מתאמצת על מילה לא ברורה, מתעקשת על ניסוח, מתלבטת על אבחנה. דממה מצד הספה השחורה. כשאני מסיימת, השמש כבר נמוכה, ואור עדין וחם שוטף את החדר.

אני קמה וניגשת אליו. הוא עוקב אחריי באמצעות עיניו.
חיוך מלא זדון, סטירת לחי שרירותית, ומיד לאחר מכן הבוהן שלי בפה שלו משיגים את התוצאה הרצויה.
אני מפשילה את החצאית שלי ומתיישבת על זקפתו.

"היום אתה תהיה זונת ליקוקים. יש לי מטופלים ברצף עד השעה 19:00."
"טוב"
"עשר דקות הפסקה בין מטופל למטופל, אתה יודע איך זה עובד"
"כן"
"אני לא לובשת תחתונים מתחת לחצאית, כדי להקל עליך וכדי לקצר תהליכים."
"תודה"
"אבל אני מצפה לאורגזמה בכל שעה עגולה"
"אני יודע"
"יש לך עשר דקות בדיוק"
"אני אעמוד בזה"
"כפל לשון חביב, אבל בלי זקפה בבקשה, זה מביך חלק מהמטופלים"
"טוב"

אני קושרת את קרסולו לרגל של הספה, ומניחה לידו על הרצפה את הטלוויזיה הקטנה. אני מכוונת על תחנה מקרית, ומלבישה עליו את האוזניות עם ווליום גבוה. כיסוי עיניים. שני בקבוקים במרחק נגיעה, אחד עם מים, אחד ריק. בעיניים מכוסות במהלך היום הוא יכול להתבלבל, אני חושבת, היו דברים מעולם. "הפיה של הבקבוק הריק רחבה יותר" אני מזכירה לו. הוא מהנהן.

חמישים דקות אחר כך, המטופל הראשון שלי יוצא. פגישה מתישה.
אני נשענת אחורה, מפסקת את רגליי, ומושכת קלות ברצועת הקרסול שלו.

אני יושבת על הספה וקוראת את Gender Trouble. הדלת נפתחת, מוריאל מזדקפת, מביטה בזכר, וחוזרת לנמנם. הוא מתפשט באיטיות מחושבת, מקפל את בגדיו ומניח אותם על הספסל שליד החלון בערמה מסודרת. מעיל צמר קצר, מעליו זוג מכנסיים בצבע אפור כהה, מעליהם חולצת כפתורים לבנה תפורה היטב, מעליהם זוג תחתונים שחור, ועליו מונחים בקפידה שעון יד וחגורת עור מגולגלת. הוא מתיישב על הספה לצידי.
"אז מה היום?"
"אל תפריע לי" אני ממשיכה לקרוא.

אני שומעת את הנשימות שלו, אני חשה את ההתרגשות שלו, וחוסר הנחת הזה מתחיל להוציא אותי מדעתי. אי אפשר לקרוא ככה. אני מניחה את הספר.
"היום – כאב"
הוא יורד על ברכיו, מניח את בטנו על הספה כשידיו לצידי גופו. מוריאל כבר מקשקשת בזנבה למרגלותיי ובפיה החגורה שלו. כאב הוא אולי גם קונסטרוקציה תרבותית, אני מהרהרת, אבל לפחות על פניו אין לו מגדר. אין לי כוח לעוד דיונים על מגדר היום.

זה מוזר, אני מציינת לעצמי. מקור התנועה הוא מהאגן. ללא ספק. מרכז הכובד הנע קדימה ואחורה ומושך אחריו את כל הגוף. החלק הפנימי של הירך שלי הולם בישבנו בקצב אחיד. זה מוזר. זה מוזר כי כלי הזין שלי הוא שתי אצבעות טבולות ב-ky. לכאורה יכולתי להשתמש בפרק היד, במפרק המרפק, אפילו בכתף. אבל לא, שלושת אלו רפויים. האגן שלי נע, והגוף כולו אחריו. מה חי בתוך האגן שלי שמחולל את כל זה?

"כמה אצבעות?"
הוא מביט בי, מהסס מעט, ואומר "שתיים"
"אולי שלוש" הוא מתקן את עצמו.

אני מכניסה שלוש אצבעות אל פי.
עכשיו אני נראית כמו ילדה מפונקת בת שש, והזכר שלצידי מעריך את האירוניה שבדימוי. הוא מחייך.
תנודה קלה של ראשי לעבר השטיח מסיימת את ההפוגה הקומית.
הוא יורד על ברכיו, מניח את בטנו על הספה כשידיו לצידי גופו.
אני מחדירה שלוש אצבעות.
הזכר הנחדר קומץ את אגרופיו.