הזכר ואונסו

"אני רוצה לדבר"
"דבר"
שתיקה
"דבר"
"לא ככה"
"לא ככה? אז איך?"
אני כורכת את קצה החבל סביב כף ידי בתנועות מעגליות, לאט לאט מקצרת את המרחק בינינו.
אבל משום מה המרחק הולך וגדל.
"כמו הפאציינטים שלך"
"מה?"
"כן. אני רוצה לדבר, אני רוצה לשכב על הספה ולהגיד את כל מה שעובר לי בראש. שעות אני קשור שם למטה מקשיב להם ומקנא."
"אתה לא אמור לשמוע, בשביל זה האוזניות, הטלוויזיה, הווליום"
"שומעים, אם מתרכזים, שומעים."
"זה בלתי אפשרי."
"למשל אתמול, כשגברת הס התחילה לדבר על הריב שלה עם אחותה ועל איך....."
אני מרגישה דחף עז לסטור לו, כדי להפסיק את שטף הדיבור המסוכן הזה, אבל אני עוצרת את עצמי. הפעם הסטירה הזאת מגיעה לי. מה עוללתי? ואיך מתקנים את זה?
"זה בלתי אפשרי. זה מנוגד לכללי האתיקה. אתה לא יכול להיות פאציינט שלי, אני אפנה אותך למישהו אחר"
הוא משחרר חיוך משועשע שגורם ללב שלי להחסיר פעימה.
מטומטמת, אני אומרת לעצמי, למי מהקולגות שלך תפני אותו? ועל מה בדיוק תשוחחי איתם בפעם הבאה שתיפגשו? פאציינט מאוד מעניין שלחת אליי ד"ר בראון, תודה ד"ר בראון, באמת מזמן לא היה לי קייס כל כך מעניין ד"ר בראון.

אנחנו נעולים אני והזכר, נעולים במרחב משלנו שמתקיים לו באופן מסוכן בשוליים של מרחב אחר, ללא הפרדה ראויה, ללא גבולות מוגדרים. אפשרתי למרחב של יחסינו לחדור למרחב של המשרד. אבל עכשיו המרחב של המשרד, המרחב הפסיכואנליטי, חדר וזיהם את המרחב של הזכר. הזכר רכש לעצמו מודעות. הוא רוצה לדבר. זאת אשמתי. והוא לא יכול לדבר בשום מקום אחר, רק כאן במקום בו המרחב שלנו והמשרד חופפים, הוא יכול לדבר. רק כאן, על ספת העור השחורה שלי תחת החוקיות המיוחדת שלנו, דבריו ישמעו הגיוניים.

"אני אשלם לך בטובות מיניות" הוא מנסה להפיג את המתח.
"איך אתה יכול לשלם לי במשהו שאני לוקחת כאוות נפשי?" אני עונה בקור.
הוא משתתק. ואני ממשיכה לשחק עם החבל.

תחשבי ד"ר בראון, תחשבי טוב טוב איך את יוצאת מזה מבלי למוטט את כל מה שבנית.
אני מתחילה לעשות קצת סדר בראש. אין לי בעיה עם זה שהוא ידבר, נכון? אולי אני לא ממש רוצה לשמוע אותו מתבכיין על הילדות שלו, מבלי היכולת להפסיק את שטף הדיבור שלו במשיכת חבל, אבל אני בהחלט יכולה לעמוד בזה, אני עושה את זה שש שעות ביום ארבעה ימים בשבוע. אני יכולה לוותר על השליטה הזאת לחמישים דקות. עם זה אני בהחלט יכולה להתמודד.
ומה לגבי האספקט האתי? שאלה מגוחכת בפני עצמה, מה לאתיקה ולחיים שלי? ובכל זאת, האם הספה עצמה תזדהם? הרי לא אוכל לשמור על ניטרליות מקצועית, כשהוא שוכב שם ומדבר על עצמו. האם אאבד את הניטרליות המקצועית שלי עם אחרים? שטויות, הרי לניה באה לכאן לשתות יין ולדבר, ולא אחת היא נמרחת על הספה, ומהרהרת בקול על חייה, ואת מלטפת לה את הרגל ומהנהנת באמפטיה, וזה לא מזהם, ולא מפריע, ולא מבלבל. הספה היא אותה ספה.
הספה תעמוד בזה.

"מחר ב- 13:00, יש לי שעה פנויה, תבוא"
"תודה, ד"ר בראון"
"מאדאם בראון בשבילך. זה לא טיפול, זה סוג של סשן"