הזכר ואונסו

ריפרף - קשור פה מהבוקר, כל הגוף כואב, בעיקר החור של הטוסיק. לא אכפת לי, אני אוהב את המגע של המאדאם.
אני חושב שצהריים עכשיו ובגלל זה היא הלכה, לפחות הפעם כיסוי העיניים הוסר. יש לה יופי של קליניקה, מושקעת, המון המון ספרים, יותר ממה שאוכל לקרוא בכל חיי. שולחן עץ כבד, משופץ, אני מכיר מקרוב את ציפוי הלקה הריחני של של משטח העבודה הזה. אני זוחל לעבר קערת המים שלי, מרים אותה ושותה. התרגשות אמיתית, אם הייתה רואה אותי עכשיו הייתי משלם ביוקר. עוברת לי מחשבה להתישב על אחד מכורסאות המטופלים ,רק המחשבה על להעיז לעשות זאת מעלה אצלי חיוך, לשבת על כסא המנהלות שלה לא עולה אפילו על דימיוני.
זה בסדר הנקודה שמתחתיו הוא המקום הכי יפה עלי אדמות, כמה אני אוהב לשבת שם, על בירכי, ידי קשורות מאחורי הגב, ידה אוחזת בחוזקה בשערות שבאחורי ראשי, לוחצת אותי לתוכה שולחת את הלשון שלי יותר עמוק, יותר רחב, יותר מהר, ואז יותר חלש, ברכות, ושוב מהר וחזק איך היא מצליחה לזיין אותי ואת הפרצוף שלי בלי לקום מהכיסא, בלי לזוז כמעט. עובר בי רטט, קצת קר פה, דרך החלון הרוח מנערת את עץ הצפצפה הנושר בחלון, אני כרגיל בתחתונים שקטנים עלי.
הדלת נפתחת, נעליה מתקרבות אלי, גרביונים דקים, אני מתחיל לזחול אליה, היא נעצרת.
אני כמעט מגיע אבל הרצועה שלי קצרה.
היא רוכנת אלי, אם באמת היה לי זנב הוא היה מכשכש כמו משוגע עכשיו. כף ידה הנתונה בכפפה נוגעת לי רכות בלחי, כמו ליטוף אבל לא באמת, "רעב כלבלבי?"
אני מהנהן, היא מנחיתה סטירה חזקה, "כלב. תאכל" היא שופכת שאריות של קיש ברוקולי לתוך הקערה של האוכל, עליו ערמה קטנה של צ'יפס שכנראה קנתה במיוחד בשבילי ושאריות של סלט. "תאכל כלב! תראה איך אתה ניראה כמו כלב אשפתות פצוע, כמו איזו בהמה חולה"
אני מסתובב ונובר בקערה שלי, אני מרגיש את העקב שלי ננעץ עמוק בגב שלי, היא שורטת אותי,"לא לזוז! תפסיקי להתפתל כלבה תאכלי את האוכל שלך". עכשיו הרגל שלה דורכת על הראש שלי הפנים שלי נמעכות לתוך הקערה עם שאריות המזון, הרוטב של הסלט צורב בעייני, הקיש טעים מאוד. "טעים לך?" "כן מאדאם" אני עונה בפה מלא, ולפני שאני מסיים אני כבר מרגיש הצלפה על הישבן, הקיין כבר היה מוכן בידה. "לא לדבר בפה מלא" " בהמה".
עוד הצלפות. ועוד ועוד. היא ממשיכה להצליף בי עד שאני מסיים את כל הקערה ומלקק אותה, כמו כלבה טובה, כמו שהיא אוהבת. אני אמור ללמוד ממוריאל הכלבה השניה שלה, כלבת זאב גיזעית, אבל אליה היא לא מתיחסת ככה בכלל, בשביל הכלבה השניה יש לה רק חום, רק חיבה, רק גזר. זה בסדר אני יכול לספוג את המקל, את כל המקל, אני אפילו אוהב. כן אני יודע שזה דפוק....
אחרי שהקערה שלי מבריקה היא קוראת לי, מביטה בפרצוף המלוכלך שלי וצוחקת, היא מנקה אותו במגבת ומתיישבת לעבוד, אני לא יודע בדיוק מה, אני מנחש שיש לה תיקים לעבור עליהם, היא מקלידה במחשב, לפעמים מדפדפת באחד מספריה העבים. רגל ימין ומורידה את נעל שמאל, רגל שמאל את נעל ימין. אני רוצה לנשק את הכפות המושלמות האלו, למצוץ את האצבעות אדומות הציפורניים האלו, אני מתחיל לנשק, מיד מרגיש משיכה חזקה בשיער וסטירה מצלצלת, "עיסוי עבד! כמו שהראתי לך" . אני מעסה את רגליה כמו שהיא לימדה אותי מתוך ספר על רפלוקסולגיה, אני כבר דיי מנוסה, אני יודע איפה נקודות הלחיצה של הכתף התפוסה שלה, ואיפה של כאבי הראש ואיפה של העייפות של שעות אחר הצהריים. אני שומע את נשימתה הולכת ונרגעת הולכת ומתעמקת, אני מביט בלק האדום שמכסה את ציפורניה כשפתאום רגל אחת מתרוממת לכיוון הפה שלי. אני האדם המאושר בעולם.