"איך להתחיל?"
"אולי תתחיל בלספר לי למה אתה כאן?"
"יש לי חלום שחוזר על עצמו"
"לכולנו יש חלומות שחוזרים על עצמם"
"אני חולם שאני מאבד את שפיות דעתי"
"כיצד זה מתבטא?"
"כל פעם באופן אחר. אולי זה לא בדיוק אותו חלום שחוזר על עצמו, אלא סדרה של חלומות שעוסקים באותו נושא. לפני שבוע חלמתי שאני הולך עם עוד דמות, גבר מבוגר, כדי למצוא לי בית חולים לחולי נפש. אנחנו הולכים ממקום למקום, ובודקים את החדרים, ואת המקלחות, כדי להחליט, מה יהיה המקום הטוב ביותר בשבילי. כי בחלום אני איבדתי את שפיות דעתי, ואני צריך להתאשפז."
"ומה הייתה התחושה הכללית בחלום?"
"קודם כל זוועה, המקומות היו מוזנחים, במקלחות היו אריחים ירוקים. ושנית, מעין תחושה של כניעה או השפלה, כאילו הפסדתי במשחק החיים, אני בחוץ. תחושה נוראית של כישלון."
"והחלומות האחרים?"
"חלקם היו יותר עליזים, באחד אני עומד בצד הכביש וצופה בתהלוכה של משאיות אשר נושאות ירקות בגודל של בתים קטנים. מלפפונים, קישואים, אבטיחים, כל אחד מהם בגובה של שתי קומות. בחלום הזה לוקחים ממני את הילדים שלי – כי אני משוגע. אני רוצה לטוס לראות אותם, אבל אני לא יכול, כי לקחו ממני את הדרכון. אז אני הולך ברגל מרחק גדול, וכשבר מחשיך אני מגיע לבית. כשאני נכנס, הקירות נעלמים סביבי."
"ומה הייתה התחושה בחלום הזה?"
"חוסר אונים, פאניקה, וגם קצת השפלה. מה פתאום לוקחים ממני את הילדים שלי?"
"ספר לי על עוד חלומות"
"אתמול חלמתי שאני משוטט בעיר נטושה. אבל זו לא ממש עיר כאן על האדמה, אלא בין עננים, בתוך השמיים. ואני מנסה להגיע לאן שהוא, לברוח, למצוא את הדרך החוצה, חזרה אל האדמה אני מניח, חזרה אל המציאות. אני הולך והולך, ופתאום אני רואה קבוצות של אנשים בגלימות צהבהבות, עם ברדסים. והם כותבים על הקירות, טקסטים ארוכים בשפה שאני לא מכיר. ואז הקירות מתחילים להיעלם, אבל רק באזורים שאין כתב, זאת אומרת אם הם כותבים ממש מהר ומכסים הם מעכבים את היעלמות הקירות. קיר שכתוב עליו משהו נשאר, וקיר שלא – מתחיל להיעלם. ואני יודע שאם ייעלמו כל הקירות אני אפול, כי אנחנו באמצע השמיים. ואני לא ממש בטוח אם אני צריך למצוא את הדרך החוצה, או להצטרף אליהם ולעזור להם לכתוב."
"ומה קרה?"
"התעוררתי"
"ואיך אתה מפרש את החלום הזה?"
"אני חושב שזה חלום על משמעות. הכתיבה על הקירות, הניסיון להעניק למציאות שלי משמעות, אחרת החיים יתפוררו לי ואני אפול. אובדן שפיות זה אובדן משמעות, לא?"
"בהחלט אפשר להגיד שכשאדם מאבד את שפיות דעתו, גם החיים מסביבו מאבדים נהירות. או לפחות הוא מאבד משהו מהיכולת שלו להעניק או לקבל משמעות. אובדן כושר שיפוט הוא גם חלק מזה. אבל אני לא בטוחה שאפשר להגיד את ההיפך, אובדן משמעות אינו בהכרח אובדן שפיות דעת."
"ואת חושבת שהחרדה שלי היא מאובדן משמעות, יותר מאשר מאובדן שפיות?"
...
"אתה מרגיש חרדה?"
"כל הזמן. כאילו זורמת לי חומצה בעורקים, במקום דם. אני נאכל מבפנים. אני לא יכול יותר, אני חייב להיפטר מהחרדה הזאת. זה מתחיל להשפיע לי על החיים"
"אני לא מאמינה שיש פתרון לחרדה כחרדה. תרופות הן תמיד אופציה, אבל יש שטוענים כי הן משככות את הסימפטומים, ולא מטפלות במקור. יש שיטות קוגניטיביות. שלא יתאימו לך. גם הן מתמקדות בסימפטומים, ואתה אדם של מהות. הדיון שלך עם החרדה אינו מתנהל ברמה של התופעה, אלא ברמה של המקור."
"אני מאבד את שפיות דעתי"
"לא. אתה החלטת שאתה מאבד את שפיות דעתך, כי זהו מבחינתך הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לך. המפלצת הכי גדולה. תערובת של אובדן משמעות, אובדן שליטה, השפלה פומבית, נשיאת סטיגמה, ועוד שורה ארוכה של דברים שאתה מדמיין שהם מנת חלקם של חולי נפש."
"הם לא?"
"אולי כן, אולי לא, זה לא ממש רלוונטי"
"למה?"
"כי למפלצת הפרטית שלך אתה החלטת לקרוא שפיות, אז ככה קוראים לה."
"אובדן שפיות."
"שפיות."
...
הוא מזדקף, מתיישב ומביט בי. פתאום הוא מתחיל לבכות. הבכי נמשך דקות ארוכות. אני ממשיכה לשבת ומביטה בו מרותקת. אחרי זמן מה הוא נרגע, אוסף את עצמו.
"את יודעת, אני לא בטוח שאני מסוגל לחיות עם הרעיון של חרדה ללא מקור."
"כמובן שלא. תראה ממה אתה מפחד, מאובדן משמעות. אדם שמפחד מאובדן משמעות, יעניק משמעות באופן כפייתי לכל מה שקורה לו בחיים. וכך, כל פעם שאתה מרגיש קצת חרד, וחרדה זו תופעה פיזית הקשורה בחום גוף, בקצב פעימות הלב, באספקת חמצן, אתה מיד נחלץ להעניק לתופעה הזאת משמעות. זה מעגל קסמים, אתה מבין?"
"אז מה אני עושה?"
"כמו כל אדם עם אובססיה למשמעות, אתה מניח שגם למצב הזה יש פיתרון" אני מחייכת.
הוא מחייך גם. "את בלתי נסבלת"
"גם אתה"
...
"אני אבוא מחר כרגיל"
"כן. כרגיל זה יותר טוב"
"אי אפשר לעשות את זה הרבה, אה?"
"קצת מתיש, אבל אני שמחה שהתעקשת, היה לי מעניין"
"מחר?"
"מחר"
הוא קם, יוצא וסוגר את הדלת מאחוריו בעדינות. אני שולחת יד ומעירה את מוריאל.
היא מניחה את ראשה על הברך שלי ומביטה בי. אני שולחת יד ללטף אותה, והיא מרביצה ליקוק.
"הוא נורא דומה לנו מוריאל, זה קצת מפחיד."
לפני 17 שנים. 24 במרץ 2007 בשעה 6:26
