אני מרימה את עיני מהמסך, ורואה אותו יושב על הספה, רגליו מפוסקות מעט, ידיים פרוסות לצדדים, מביט בי כאדון של ממלכת הספה השחורה. אני ממשיכה להקליד את הדוחות.
אני מרימה את מבטי שוב בסיומה של פיסקה. הוא יושב שם כולו נינוחות, ערום, מבטו מרוכז עליי.
שני עמודים מאוחר יותר אני נחה לרגע ובוחנת אותו לעומק. התנוחה האדונית שלו, מפוסקת ובטוחה, מעוצבת באמצעות רצועות בד. קרסוליו קשורים לרגלי הספה מכוונים לפיסוק קל, וידיו פשוטות על המשענת קשורות לרגליים האחוריות של הספה. הרצועות השחורות נבלעות בעור השחור של הספה. אני מרוצה מהפרט הזה.
ההקלדה נמשכת זמן ארוך, מידי פעם אני מתאמצת על מילה לא ברורה, מתעקשת על ניסוח, מתלבטת על אבחנה. דממה מצד הספה השחורה. כשאני מסיימת, השמש כבר נמוכה, ואור עדין וחם שוטף את החדר.
אני קמה וניגשת אליו. הוא עוקב אחריי באמצעות עיניו.
חיוך מלא זדון, סטירת לחי שרירותית, ומיד לאחר מכן הבוהן שלי בפה שלו משיגים את התוצאה הרצויה.
אני מפשילה את החצאית שלי ומתיישבת על זקפתו.
לפני 17 שנים. 3 במרץ 2007 בשעה 16:54
