*ה*משפט הידוע של ניטשה הוא "אלוהים מת, יחי העל-אדם!"
רבים טועים כאן וחושבים שניטה טוען בעצם, שאלוהים "חי" לפני כן- כלומר, היה קיים, וכעת הוא מת.
לא. ניטשה מדבר כאן על התפיסה האנושית שיש איזושהי וודאות, איזושהי משמעות, איזשהו "צדק עליון" בעולם. התפיסה הזו- היא שמתה. ההרגשה הפנימית הזו.
מתוך ויקיפדיה:
"ניטשה ממשיך וטוען "מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה". אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא מהפך ביסודות המחשבה האנושית. למוסר האנושי אין עוד כל שמש שתכוון אותו, ואנחנו נסחפים לתוך ריקנות. ניטשה מזהיר מפני הסכנה שבכך"
את הניהיליזם שמאפיין את התקופה הפוסט-מודרנית בה אנחנו חיים ניטשה צפה יפה מראש. ואכן, החוליים הנפשיים שהולכים וגוברים מדי יום מוכיחים לנו שהסכנה שעליה דיבר גם היא מתממשת. חוסר המשמעות, הרדידות הנוראית של הקיום- מטריפה אנשים על דעתם. הכל מתפרק ומתערער- הערכים, המוסר, האידיאולוגיות, האמונות, הגבולות... אנחנו עדים לתקופה שבה החופש הוא הסוהר הנוראי ביותר שלנו.
הידיעה שאין מציאות אבסולוטית ושאנחנו רק יצורים קטנים וחסרי חשיבות, והליברליות שנוצרה כתוצאה מכך- לכאורה שחררו אותנו מאמונות טפלות, לכאורה הפכו אתנו לנאורים יותר.
עלק נאורות... הריקנות הפנימית הזו רק גורמת לנו להיות יותר מרושעים אחד כלפי השני וכלפי עצמנו. אם אין מי שישפוט אותנו, למה שננהג בצדק?
עבודת הגמר שלי בסוציולוגיה היא על הקשר בין שיפוט מוסרי לקונפורמיות. מבחינה אמפירית, לרוב רובם של בני האדם אין מצפון אישי- אלא כל חששם הוא מתגובות החברה. אם החברה לא מענישה אותם, הם לא תופסים את המעשה כרע באמת. ("כולם עושים את זה! למה שאני לא?!")
אין להם את היכולת להבין מדוע יש לנהוג בצורה צודקת משום שאין להם יכולת לחשב את התוצאות של מעשיהם בראייה רחבה יותר. אין להם את העומק המחשבתי והיכולת האינטלקטואלית הנדרשות כדי לכונן מוסר משלהם, שמבוסס על צדק. וצדק משמע אחריות לאחראים- שכל אחד יקבל מה שמגיע לו (מוסר אדונים).
הדתות המונותיאיסטיות הסירו את האחריות מהיחד, והפקידו אותה בידי ישות חיצונית- אליה צריך הפרט לציית (מוסר עבדים). מדוע?
משום שרוב בני האדם בעולם אינם מסוגלים להיות האדונים של עצמם- כלומר לפקד, לפקח ולשלוט על עצמם. הם חיית עדר קונפורמית שפועלת לפי מה שאומרים לה. אחריות אישית אמיתית היא מושג שאינם מבינים. המוסר הדתי נועד לשמור עליהם תחת שליטה.
עכשיו- כשהדת איבדה את אחיזתה, הפכו כולם להיות "אדונים של עצמם" לכאורה... לכאורה, משום שמעולם לא באמת לקחו שליטה על חייהם.
מכאן המוסריות של ימינו, אשר סיסמתה: "אני עושה מה שבא לי, וכולם על הזין שלי!". אין שום אחריות, שום ראייה רחבה יותר, שום תחזוקה פנימית של ערכים.
כאן נכנס לתמונה העלאדם- אדם המסוגל לבנות לעצמו סובייקטיביות אישית המבוססת על היגיון ופרגמטיות, שנותן משמעות אישית לחייו, רואה מעבר לאשליות של החברה ובונה את העולם שסביבו לפי ערכיו וצרכיו.
בזמנים הפוסט-מודרניים, אין דת שתשרוף אדם כזה על המוקד, והוא חופשי יותר מאי פעם להתפתח ולמצות את עצמו.
האדם הדגול יכול להרשות לעצמו להיות עצמו.
הדוניזם ראציונאלי, אחריות לאחראים, תבונה ובהירות דעת- אלו תכונותיו של העל-אדם.
הוא היוצר, הוא האל של עצמו, הוא השטן אשר כולם מפחדים ממנו.
המורד, האינדוידואל.
הצדק האמיתי בהתגלמותו.
HAIL SATAN!
לפני 17 שנים. 27 בינואר 2007 בשעה 23:50
