|
|
|
אכפת לי רק מאנשים שאני אוהבת.
נשמע מובן מאליו לא?
אז למה כשאנשים מקריבים את עצמם ונותנים לי לדרוך עליהם, בלי שיש בינינו קשר משמעותי ועמוק, הם מצפים שאחזיר להם טובה?
אני בדעה שאנשים שנותנים לאחרים לנצל אותם, מגיע להיות מנוצלים. (דגש על "נותנים"- משמע, שיש להם ברירה).
וחלקם אף רוצים עמוק בפנים להיות מנוצלים, בצורה הכי שפלה וכפויית טובה שיש.
אין לי זמן לסיים את הפוסט הזה
אם אתה חושב שאני טיפשה כל כך, למה אתה ממשיך לרדוף אחרי?
זה באמת עניין אבסורדי.
אלו שטוענים שאני לא שווה כלום, שאני דפוקה לגמרי, שאין להם כוח לשטויות שלי--- אבל מבזבזים המון המון זמן בלהתקרצץ עלי, לרדוף אחרי, להיות סטוקרים שלי באופן כללי.
\=
מה הקטע?
טוב, זו התזה שלי- אותם אנשים יודעים היטב עמוק בתוכם שאני יותר טובה מהם, שהם עצמם עלובים וחסרי חיים. הקנאה מודחקת ויוצאת החוצה בצורה של רצון "לתקן אותי". אם הם לא יכולים להגיע לרמה שלי, עדיף להם להוריד אותי לרמה שלהם.
הם מפחדים ממני כל כך, שאינם יכולים לסבול את קיומי כישות חזקה ועצמאית.
לאלו קוראים "shit disturbers".
אם היו להם חיים מלאים ומסופקים- הם לא היו מרגישים כזה צורך אובססיבי לעזור למי שאינו זקוק ואינו רוצה עזרה.
לכל אותם קרציות וקרציות בפוטנציה-
אתם לא תצליחו.
אני מבטיחה בכל מה שיקר לי, אתם לא תצליחו להפיל אותי.
אני מכירה את הסוג שלכם יותר מדי טוב, את כל התכסיסים שלכם... אני כבר משועממת מרוב שהם נדושים.
צר לי רבותי,
אני עדין אוהבת את עצמי ואמשיך לאהוב את עצמי,
וגם (אלוהים ישמור) אמשיך להיות מאושרת.
אלו שכבר מהשניה הראשונה "כנועים" "למרגלותיי" "בצייתנות".
לא רוצה את החרא הזה.
~קריאת הפתעה מצד הקהל~
איזה פלא--- אני אשכרה מחפשת אדם שבחיים האמיתיים הוא עם כבוד עצמי, ולא איזה פלוץ שלא שווה את הזמן שלי.
כמה פעמים אני צריכה להסביר?
לשלוט על אפסים לא מחרמן אותי.
לגרום לאנשים שאני מכבדת להפוך לאפסים בפני---- *זה*, זה שיא הריגוש!
אז תפסיקו להתרפס.
קומו על הרגליים ותתחילו לעשות רושם אינטליגנטי... אם אתם מסוגלים לכך.
נ.ב
שלושה מבחנים כבר מאחורי.... עוד דרך ארוכה מלפנים. \=
החודשיים הבאים הולכים להיות מטורפים מבחינת לוח זמנים.
שתי עבודות גמר לסיים, ספר מחזור, טקס סוף שנה וגם כל אותם מבחנים בין לבין. אמנם לא הרבה מבחנים, אבל כל מבחן כולל חומר של שלוש שנים.
הא כן, וגם את ההזמנה לתערוכה צריך לארגן.
אני לא אתכחש, אכן יש בי רצון עז להתחפר מתחת לשמיכה ולא לצאת משם עד שהכל יעבור מעצמו.
אבל למי אין את זה במצבים כאלו?
איכשהו מתגברים.
אומרים לי להתנחם בעובדה שאני אוטוטו מסיימת עם החרא הזה לנצח (כאילו,כאילו, אוניברסיטה לא נחשבת). אבל הסוף נראה רחוק כל כך.
מלחיץ כל כך.
ואני בכלל לא רוצה לדבר על צבא.
באמת, אל תזכירו לי את זה. אני מזהירה.
אני לא אתן לכם מכות.
P=
בכל אופן... כן, יש מצב שלא תשמעו ממני יותר מדי.
אז שיהיו לכם (מי שלא תהיו) חיים יפים בינתיים.
רוג'ס פירט מה החיים המלאים אינם כוללים: הם אינם מצב קבוע של שביעות רצון או של אושר, ולא מצב של הסתגלות פסיבית לסביבה. כמו כן, הם אינם מצב של חוסר מתח או הומאוסטזיס (שיווי משקל גופני ונפשי שבו כל הצרכים מסופקים). החיים המלאים גם אינם נחווים כאשר משיגים יעד או מטרה כלשהם, שהרי אלו כך היה הדבר, היינו חשים שהגענו לסוף דרך ומאבדים עניין מיד עם השגת המטרה.
מהם, אם כן, החיים המספקים?
לדעת רוג'רס, "האדם השלם" חותר תמיד ליעד מסוים בלי להשיגו לגמרי: זהו תהליך של תנועה בכיוון שהאדם החופשי מבפנים בוחר בו, מתוך כיוונים שונים אפשריים. היעד הכללי של האדם בזה הוא תפקוד מלא יותר, קרי, מימוש עצמי.
כאשר אדם חופשי להשתמש בכשיו ובכשרונותיו ללא חשש מפני איבוד ההערכה החיובית של אחרים ושל עצמו, הוא מנצל את הפוטנציאל הגלום בו. תמיד יש מקום לשאוף למימוש כישרוננו, ולכן אף אחד מאיתנו לעולם לא יגיע לכדי מימוש עצמי מלא, ותמיד נמשיך לנוע לקראתו.
"האדם השלם" לפי רוג'רס, הוא אדם המסוגל להקשיב לעצמו ולקבל חוויות (רגשות, מחשבות או מעשים) ללא תחושת איום. הכוונה איננה לאדם המתנהג בהפקרות. נהפוך הוא- "האדם השלם" מבין שאם ינהג בניגוד לערכי החברה וחוקיה לא יגיע לכלל מימוש עצמי. הכוונה היא ליכולתו לקבל את כל רגשותיו ומחשבותיו גם אם הם נחשבים שליליים. לדוגמה, אדם חש דחף להכאיב למישהו שהוא אוהב. הוא אינו עושה כן, כי בטווח הארוך מעשה כזה יפריע למימושו העצמי, אך הוא חש בדחף זה ומסוגל להודות בקיומו ללא כל תחושת איום. תחושת האיום נחסכת ממנו משום שהוא יודע שבכוחול להתגבר על הדחף הבלתי רצוי בעיניו. אדם הפתוח לחוויותיו, מקבלן ופועל לקראת מימוש צמי הוא גם אדם יצירתי: הוא יוצר הן ברעיונות והן במעשים, ולכן הוא גם מסתגל טוב יותר לסביבתו (הוא גמיש ומסוגל למצוא דרכים רבות ומקוריות להסתדר במצבים שונים, לעומת אדם נוקשה, שאינו משנה ממנהגיו).
(מתוך הספר "מפגשים עם פסיכולוגיה")
קישורים נוספים:
http://webspace.ship.edu/cgboer/rogers.html
http://en.wikipedia.org/wiki/Carl_Rogers
חלמתי שאני צועקת באמצע מקום ציבורי ומכובד, ובכך גורמת ליקירי בושה וחרפה רבה.
הרגשתי נורא עם עצמי שפגעתי כך באלו שאני אוהבת.
אני מאלו שמאמינות שלחלומות יש משמעות, שהם הדרך של הלא-מודע לתקשר עם המודע.
אני מאמינה שהתת מודע שלי רצה שאהיה ערה לתחושה מודחקת של בושה על שחרור יצרים אגרסיביים.
בחיי היומיום אני משתדלת להיות מאופקת, מתורבתת, מתחשבת.
ובתוכי יצרים אפלים נדחסים עוד ועוד, נערמים עד כדי כאב.
כבר אמרתי שברור לי שסשן הוא אשליה- הנשלט לא באמת חסר אונים, השולט לא באמת חסר גבולות.
אך זו הפנטזיה הזו שממלא אותי כיסופים.
להשתחרר מעכבות ולתת לעצמי לפגוע באלו שאני אוהבת, בלי באמת לגרום להם נזק.
בסך הכל, אני בנאדם מאוד אמפתי, ונורא אכפת לי מרגשותיהם של אלו שיקרים לי-- לעולם לא אפגע לרעה באהובי.
אני רוצה.... לא לפחד ממני. לתת לצד הזה לצאת מהכלוב.
רק כדי למתוח מעט את גפיו, לנשום עמוק ולהתרענן- בלי רגשות אשם.
קתרזיס נעים.
הרבה אנשים גרמו לי לחשוב על רגש לאחרונה.
קודם כל, משורר מפורסם, איש גדול וחכם.
הוא תיאר את ההתמסרות הטוטאלית של המשורר לרגש. והסחיטה של אותו רגש למילים.
איבוד השליטה, הוויתור על הרציונאל, הזרימה עם היצר.
ואני קינאתי בו.
גם אני רוצה להיות השפחה של רגשותי.
לא, לא של אנשים אחרים.
של עצמי.
רק של עצמי.
אני רוצה למצוא את הפורקן לרגשות שלי, לא לדכא אותן.
ואני מחפשת את מי שיכיל אותי.
שיספוג את כל הרגש הזה אליו, במזוכיסטיות שקטה ויציבה.
כשאני רואה בחור יפה, נשי, עם תחת עגלגל- מתעוררת בי תאווה בוערת לקפל אותו על ארבע ולהפליא בו את מכותי, עד שיאנח כמו נערה שאיבדה את בתוליה.
אני רוצה לרוקן אותו מעצמו, ולהפוך אותו לשלי.
שימצוץ את הסטרפ און שלי בתשוקה מייסרת, שילקק את כפות רגליי באקסטזה אומללה.
אני רוצה לחשוף אותו, כמו פצע טרי.
לשבור את החרסינות היקרות ביותר בחנות.
לתת לעצמי להתמסר לטירוף של הטנטוס והארוס שיורקים להבות כמו דרקונית מיוחמת.
בכל יצירת אמנות טובה, יש הרמוניה בין ניגודים. המתח נעשה יפה.
כך הכאב נעשה אושר, הנשלט הופך למלך של עולמות גנוזים.
המלכה הופכת לשפחה של היצר שמפעם בה להשחית.
והכל מתערבב יחד ויוצר משהו קדוש, מכוער, אלוהי ושפל.
האמפתיה הסדיסטית, רגש שצורב עד עמקי הנשמה הלא קיימת.
זהו הברק. שני ניגודים נפגשים ויוצרים כוח טבע עצום ונורא- שיכול להרוס או להעניק חיים.
אומרים שבזכות הברק גילו בני האדם את האש.
הסנטימנטליות הזאת,
המלודרמטיות הזאת.
שונאת אותה.
שמעתי עליכן- על כל הנפשות שנדלקות מהר, כמו שריפה בשדה קוצים, ונכבות באותה מהירות.
עבר לי החשק לרומנים וירטואלים רדודים וחולפים.
אני מחפשת מישהו סבלני, מתמיד, שקודם כל יכיר את האדם שבי, רק אחר כך את המלכה.
התמסרות זה הרבה יותר מלעשות פרצופים נבוכים ולהגיד לי כמה אני מדהימה ומפתה.
בחייכם.... מזה יש לי בכל מקום.
בדס"מ זה אמנות. אף יצירת אמנות לא נעשתה בין לילה.
סטוצים בעלי אופי בדס"מי שווי ערך בעיניי לסקס ונילי:
מספק אותי, אבל בצורה הרדודה ביותר... כמו פוסטר של יצירת אמנות--- פשוט לא הדבר האמיתי.
**********
בדיוק דיברתי על המשמעות של העובדה שהרוב הקונפורמיסטי אינו בעל מצפון אישי... מישהו ראה את "אשם במותו"?
זו רק דוגמה אחת מני רבות לכך שלרוב בני האדם אין תחזוקה פנימית של עקרונות מוסריים אוניברסליים, אלא רק רצון לציות עיוור לפקודות מלמעלה.
***********
מה שהתחיל כחצי בדיחה - חצי שימוש ציני בעובדות מדעיות, נסחף והפך להיות משהו בעל משקל אמיתי.
אז שמתי לזה קץ.
זה סתם היה טיפשי.
מודה באשמה.
*ה*משפט הידוע של ניטשה הוא "אלוהים מת, יחי העל-אדם!"
רבים טועים כאן וחושבים שניטה טוען בעצם, שאלוהים "חי" לפני כן- כלומר, היה קיים, וכעת הוא מת.
לא. ניטשה מדבר כאן על התפיסה האנושית שיש איזושהי וודאות, איזושהי משמעות, איזשהו "צדק עליון" בעולם. התפיסה הזו- היא שמתה. ההרגשה הפנימית הזו.
מתוך ויקיפדיה:
"ניטשה ממשיך וטוען "מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה". אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא מהפך ביסודות המחשבה האנושית. למוסר האנושי אין עוד כל שמש שתכוון אותו, ואנחנו נסחפים לתוך ריקנות. ניטשה מזהיר מפני הסכנה שבכך"
את הניהיליזם שמאפיין את התקופה הפוסט-מודרנית בה אנחנו חיים ניטשה צפה יפה מראש. ואכן, החוליים הנפשיים שהולכים וגוברים מדי יום מוכיחים לנו שהסכנה שעליה דיבר גם היא מתממשת. חוסר המשמעות, הרדידות הנוראית של הקיום- מטריפה אנשים על דעתם. הכל מתפרק ומתערער- הערכים, המוסר, האידיאולוגיות, האמונות, הגבולות... אנחנו עדים לתקופה שבה החופש הוא הסוהר הנוראי ביותר שלנו.
הידיעה שאין מציאות אבסולוטית ושאנחנו רק יצורים קטנים וחסרי חשיבות, והליברליות שנוצרה כתוצאה מכך- לכאורה שחררו אותנו מאמונות טפלות, לכאורה הפכו אתנו לנאורים יותר.
עלק נאורות... הריקנות הפנימית הזו רק גורמת לנו להיות יותר מרושעים אחד כלפי השני וכלפי עצמנו. אם אין מי שישפוט אותנו, למה שננהג בצדק?
עבודת הגמר שלי בסוציולוגיה היא על הקשר בין שיפוט מוסרי לקונפורמיות. מבחינה אמפירית, לרוב רובם של בני האדם אין מצפון אישי- אלא כל חששם הוא מתגובות החברה. אם החברה לא מענישה אותם, הם לא תופסים את המעשה כרע באמת. ("כולם עושים את זה! למה שאני לא?!")
אין להם את היכולת להבין מדוע יש לנהוג בצורה צודקת משום שאין להם יכולת לחשב את התוצאות של מעשיהם בראייה רחבה יותר. אין להם את העומק המחשבתי והיכולת האינטלקטואלית הנדרשות כדי לכונן מוסר משלהם, שמבוסס על צדק. וצדק משמע אחריות לאחראים- שכל אחד יקבל מה שמגיע לו (מוסר אדונים).
הדתות המונותיאיסטיות הסירו את האחריות מהיחד, והפקידו אותה בידי ישות חיצונית- אליה צריך הפרט לציית (מוסר עבדים). מדוע?
משום שרוב בני האדם בעולם אינם מסוגלים להיות האדונים של עצמם- כלומר לפקד, לפקח ולשלוט על עצמם. הם חיית עדר קונפורמית שפועלת לפי מה שאומרים לה. אחריות אישית אמיתית היא מושג שאינם מבינים. המוסר הדתי נועד לשמור עליהם תחת שליטה.
עכשיו- כשהדת איבדה את אחיזתה, הפכו כולם להיות "אדונים של עצמם" לכאורה... לכאורה, משום שמעולם לא באמת לקחו שליטה על חייהם.
מכאן המוסריות של ימינו, אשר סיסמתה: "אני עושה מה שבא לי, וכולם על הזין שלי!". אין שום אחריות, שום ראייה רחבה יותר, שום תחזוקה פנימית של ערכים.
כאן נכנס לתמונה העלאדם- אדם המסוגל לבנות לעצמו סובייקטיביות אישית המבוססת על היגיון ופרגמטיות, שנותן משמעות אישית לחייו, רואה מעבר לאשליות של החברה ובונה את העולם שסביבו לפי ערכיו וצרכיו.
בזמנים הפוסט-מודרניים, אין דת שתשרוף אדם כזה על המוקד, והוא חופשי יותר מאי פעם להתפתח ולמצות את עצמו.
האדם הדגול יכול להרשות לעצמו להיות עצמו.
הדוניזם ראציונאלי, אחריות לאחראים, תבונה ובהירות דעת- אלו תכונותיו של העל-אדם.
הוא היוצר, הוא האל של עצמו, הוא השטן אשר כולם מפחדים ממנו.
המורד, האינדוידואל.
הצדק האמיתי בהתגלמותו.
HAIL SATAN!
