Walk on the Wild Side

נולדתי עם ADHD, משמע היפראקטיביות.
הייתי שדה אמיתית, לא צייתתי לשום דבר ואפילו שאבתי הנאה גדולה מלעשות "דווקא".
הייתי אלימה, ודומיננטית.
התפקיד שלי תמיד היה של "אמא" במשחקים. בגלל שהייתי הדמות הסמכותית שכולם מצייתים לה.
אני זוכרת שכבר בגיל קטן התרגשתי לראות אנשים קשורים. בסרטים של אלאדין למשל, יש מספר סצנות בהן הדמויות כבולות. אהבתי את זה מאוד.
הייתי קושרת את הברביות שלי.
עושה להן מסדרים, מתעללת בהן כהוגן. (=
פעם קשקשתי עליהן. רציתי לסמן אותן כשלי.
אמא שלי חטפה קריזה.
בכלל... הייתי מרשעת. זרקתי את המשקפיים של סבתא שלי מהקומה השלישית. ניפצתי את בובת החרסינה שקנו לי בגלל שהיא לא הייתה מושלמת מספיק בעיניי.
גם עשיתי דברים סתם לשם הרצון שלי להוכיח שאני עצמאית. כמו לברוח מהגן בגיל 4.
ההורים שלי סבלו הרבה ממני.
אמא שלי מספרת לי שהייתה מרביצה לי בגלל שהייתי בלתי נסבלת. אני לא זוכרת את זה טוב כל כך. אבל אם היא אומרת- כנראה שהיא יודעת.
אבל הבעיה דווקא לא טמונה ביחסים איתה. אלא ביחסים עם אבא שלי.
אבא שלי לא השתמש בכוח פיזי, אלא בכוח מנטאלי. כוח מנטאלי קשוח וקיצוני.

בגיל עשר כבר קיבלתי מחזור. הבגרות המינית הביאה איתה גם איזון כימי במוח, וההיפראקטיביות נעלמה. למרות שמעט ADD כן נשאר.
לבסוף למדתי להתנהג כמו ליידי, להיות מאופקת, להפגין התחשבות.
אך בתוכי נשארתי הילדה האגרסיבית, שרוצה שיצייתו לה, שרוצה חופש ועצמאות.
הפנטזיה הראשונה שלי כבר כללה מלכה ואיכר, והיה בה בונדג'.
במשך השנים נעשיתי מודעת.. גיליתי וחקרתי את עולם המיניות האפל שלי.
חניקות, שריטות, היאבקויות, סטירות, הצלפות, החדרת אצבעות לרקטום, השפלות, קשירות.. נראה שמעולם היו חלק מהנטיה המינית שלי.
והשליטה המנטאלית תמיד הייתה חלק ממני.
פסיכולוגיה היא תחום שאני מתעניינת בו עמוקות. ויש לי פטיש אמיתי לפרק אנשים ולבנות אותם מחדש, לשחק להם בשכל, לזיין אותו כהוגן. לדרוך על הנקודות הפגיעות, לאלץ אנשים להתמודד עמן.
הרצון שלי להתנסות בצד הסאבמיסיבי, הוא מתוך סקרנות לדעת בדיוק איך זה מרגיש. אני לא נמשכת לכך מינית מי-יודע-מה.
אני שונאת להיות מוגבלת.
הלבוש המועדף עלי הוא שמלות, ושרשראות, צמידים וטבעות אני לעיתים רחוקות לובשת. והדבר הדפוק הזה שקורים לו "תחתוניות" מגעיל אותי. אפילו מתחבושות נפטרתי לטובת הטומפונים שנה לאחר שקיבלתי מחזור (למרות גילי הצעיר).... עד כדי כך לא סבלתי את זה.
כאב בעיניי הוא מעניין. יש משהו מאתגר בלנסות לשלוט עליו.
ואם מנסים להשפיל אותי, זה רק מניב זלזול וריחוק.
הרעיון של להיות פסיבית טוב ויפה בעיניי, אך לא סאבית.

בפסוקו של יום,
אני פשוט בחורה סוטה.

שיהיה לנו לילה טוב (=

אני צינית להחריד. אני אוהבת לעשות פרובוקציות שיוציאו אנשים מאיזון. אני אוהבת לזיין לאנשים את השכל.

במקום מסויים, אני מודעת עד כדי כאב שאובייקיטביות אין דבר כזה.
לכל דבר קטנטן יש את מליון הצדדים שלו.
ובמקום מסויים, נורא מעצבן אותי שאנשים כל כך בטוחים באמת שלהם.

אפילו לכל הקטע הזה של נשלט\נשלטת\שולטת\שולט יש המון צדדים.
מי שולט ומי נשלט כאן בכלל?
האם הנשלט לא שולט?
כלומר, יש לו תמיד את היכולת להגיד "די", מתי שהוא רק ירצה.
אבל הוא *רוצה* שלכאורה ישללו ממנו את היכולת לשלוט במצב.
בכך שמישהו ממלא אחר רצונו ומפקד עליו- ה"נשלט" בעצם שולט במציאות הקיימת... גם אם בעקיפין, בכל זאת, הכל מתנהל כרצונו.
זו רק אשליה שהנשלט אינו שולט על המתרחש.
והאם הנשלט מושפל בכלל?
אני חושבת שהיכולת לתת לעצמך "להשתחרר מעצמך", לוותר על ה"עצמי" שלך-- ראויה להערצה! נשלטים שמסוגלים לוותר על האגו שלהם ולהיות חשופים לגמרי, הם אנשים שהצליחו לכבוש את הדחף הריפלקסיבי של האגו להגן על עצמו. אני חושבת שה*שליטה העצמית* הזאת שמגלים הנשלטים- היא מרשימה ביותר.
אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לתת לעצמי להיכנע כך, להתמסר בצורה אבסולוטית כל כך לשליטה של מישהו אחר.
הכניעה היא לא חולשה, היא מעלה.
אם משפילים אותך ואתה נותן לעצמך להיות מושפל (בתוך קונטקסט מיני, כמובן) כי זהו רצונך-- מה בתכלס כל כך משפיל בכל העניין?

האי שיוויון האמיתי מתקיים רק כאשר אדם מושפל כנגד רצונו, כאשר הוא נשלט על ידי אנשים שלא בחר שישלטו בו, וכאשר אינו בהכרח מודע לגמרי מדוע המצב הוא כמו שהוא.

יש עבדים, ויש עבדים.

זמן לפרט את הפילוסופיה שאימצתי לעצמי.
והרי היא:
"כל מה שאתה משיג מלשכנע אידיוט- זה אידיוט משוכנע"


ראשית כל-מיהו "אידיוט"(\טיפש)?
לאדם הטיפש יש מבנה מנטאלי מאוד בולט--- הוא נוטה לאמונה עיוורת.
אני כרגע מחלקת את סוגי האמונה לשלושה תחומים עיקריים: דת, אופנה, ובסובייקטיביות האישית.

אמונה בדת:
אני לא יודעת אם אלוהים קיים או לא. השאלה הזאת לא רלוונטית לי בכלל- אני חיה מתוך היגיון וראציונאל, לפי מה ש*עובד* ולא לפי מה ש*נכון*. (הרבה פעמים מה ש"נכון" הוא גם מה שעובד).
אני לא מסוגלת להאמין, שלא לדבר על להשתעבד, לישות טראנסדנטלית בעלת מודעות, שיודעת מה זה "טוב" ומה זה "רשע".
אין כזה דבר מוסר אבסולוטי. זהו נושא שחקרתי לעומק מספיק כדי להגיע למסקנה שכזאת.

אמונה באופנה:
כל הטיפשות הזאת בכלל לא אלגנטית, ובטח שלא מחמיאה.
ולא רק בהקשר של אופנת בגדים, אלא גם באופנה של מטבחים, מכשירי כושר, מקצועות וכו' וכו'...
כשאתה עושה מה שאתה חושב שאנשים רוצים שתעשה, או מה שישות חיצונית ובלתי-אישית (ובלתי קיימת) רוצה שתעשה- אתה לא פועל לפי השכל הישר שלך. זו משוואה מאוד פשוטה.
אני לא מחשיבה אנשים שלא פועלים לפי השכל הישר שלהם, לאנשים חכמים.

אמונה בסובייקטיביות האישית:
יש בתוך קטגוריות ה"מאמינים הטיפשים" גם אנשים שהאמונה שלהם בעצמם היא כה גדולה- שהם לא מסוגלים להגיע למסקנה, שגם הם טועים לפעמים! שגם הם לא מושלמים, ולא יודעים הכל! (ראו פוסט קודם).
גם אלו (כן כן, גם אלו) נחשבים בעיניי לטיפשים.

face it- רוב האנשים בעולם הם כבשים שהולכים אחרי העדר, בלי בכלל לתהות למה לכל הרוחות הן עושות את זה.

ואלו שכן טורחות "לאתגר" אותי, בדרך כלל שיכות לטיפוס האחרון (המאמינים בעצמם) שאין להם שום יכולת לראות מעבר לאף שלהם. הם ממהרים להיכנס לוויכוחים, משום שהם מרגישים צורך עז להוכיח לעצמם שוב ושוב את צידקתם.
הם אפילו עושים כל מני פעלולים מנטאלים מרשימים למדי כדי לצאת צודקים (בגלל שבסופו של דבר, כל הישות שלהם היא כה חסרת ביטחון, וכה זקוקה לחיזוקים).
אפילו עד לרמה (זה הכי נורא) שכשהצד השני מפסיק להתווכח מתוך הבנה שהוא מתווכח עם קיר- הצד הראשון מיד אומר "אהא! ידעתי שאני צודק!".
התגובה שלי:
לא- מתוקי, אתה לא צודק. אתה פשוט אהבל. להתווכח איתך זה בזבוז זמן.
בניגוד אליך- לי יש ביטחון עצמי. אני כן חקרתי דברים לעומק ואני כן חיה חיים מלאים ומאושרים.
אין לי שום רצון לבזבז זמן בלהוכיח לך שאני צודקת ואתה לא- בגלל שבניגוד אליך, אני מרגישה לגמרי בנוח עם הסובייקטיביות שלי.

שימו לב- שהאוונגליקנים הכי מוטרפים, החב"דניקים הכי מתעלקים- הם בדיוק מהטיפוסים הזוועתיים הללו (בעלי האמונה בסובייקטיביות האישית).
הרבה אנשים נקלעים לתוך וויכוחים עם אנשים שכאלו- משום שהם מרגישים שזו תהיה השפלה אישית אם לא יוכיחו לצד השני שהוא טועה.

האמת היא, ההשפלה הכי גדולה היא להתווכח עם אידיוט. זה מוריד אותך לרמה שלו, ומבזבז לך את הזמן היקר שלך- אותו יכולת להשקיע במליון דברים חשובים יותר.


מי שקרא עד כה, ח"ח
ולילה טוב

HS!

מלכות שהן ביצ'יות שתלטניות גם בחיים האמיתיים, ממש מוציאות אותי מדעתי.
אתן לא מושי-מושלמות כמו שאתן חושבות.
זה שיש לכן עבדים שמלקקים לכן את התחת, לא נותן לכם את הרשות להתייחס לכל מי שמסביבכם כאילו הם שטיחים שלכן.
בכלל- ההתנשאות חסרת הגבולות הזאת מעידה על טיפשות ו\או על אגו פגוע.
אגו נפוח בדרך כלל מעיד על בנאדם חסר ביטחון עצמי- בניגוד למה שרבים חושבים.
ואם כן יש לו ביטחון עצמי, אז ההתנשאות-יתר שלו מעידה על צרות דעת וחוסר יכולת להבין לליבם של אחרים.

לדעתי, חלק נכבד מהמלכות נהפכו להיות מלכות בדיוק בגלל זה- בגלל חוסר ביטחון בסיסי בעצמן. הן מאמינות שכמלכות הן לא יצטרכו לפחד מגבר שישפיל אותן, יבגוד בהן או פשוט לא ירצה בהן בגלל שהן מכוערות- בגלל שהגבר תמיד יהיה כנוע וצייתן, ללא דעת ביקורתית משל עצמו.
זו הדרך שלהן להגן על עצמן מפני האמת.
עצוב.


ומשפט לסיום:
Don't step on toes you are not prepared to have kick you

אני מהאסכולה של אלו שטוענים ששליטה היא משהו נרכש, לא מולד.
אני מאמינה שיש אנשים שנולדו לשלוט ויש אנשים שנולדו לשרת- אבל עצם לקיחת\נתינת השליטה היא נרכשת.
אני מאמינה שמערכת יחסים אמיתית צריכה להיות עמוקה, אינטימית ושיוויונית בבסיסה. כן כן- תופתעו. אני חושבת שכל צד צריך להעריץ את הצד השני. המלכה צריכה להעריץ את העבד שלה, באותה מידה שהוא צריך להעריץ אותה.
אני לא מחפשת (לא כרגע לפחות) להקדיש את עצמי למישהו נחות ממני.
למען האמת- אם תחשבו על זה היטב, המלכה היא השולטת רק למראית עין. בסופו של דבר, היא משרתת את גחמותיו הסאבמיסיביות של העבד שלה- והוא יכול להחליט בכל רגע נתון אם להספיק את המשחק או לא. גם כאשר לכאורה "חוצים גבולות"- האחריות לכך אינה רק בידי המלכה, אלא גם בידי העבד שלא השתמש באות הביטחון.
זוהי מערכת של יחסי גומלין- לא של ערפדות.
הדבר האחרון שאני רוצה זה בנאדם חסר עמוד שדרה, לא אחראי, חסר חיים, מדוכא ו"לוזר" מטבעו--- שרק ינק את האנרגיות שאני מקדישה לו, ולא באמת יתן לי דבר בחזרה.
כשאני אהיה אמא- אני אקדיש מעצמי בלי לדרוש דבר בחזרה. ככה זה- הקרבה עצמית.
במערכת יחסים, אני מחפשת שתהיה מינימום הקרבה עצמית (הכרחית בלבד) ומקסימום יחסי גומלין.
אני מטבעי שולטת באנשים סביבי מנטאלית. מעולם ומתמיד הייתה לי יכולת לעשות מניפולציות ביעילות רבה כדי להשיג את מטרותי. רבים רואים בי גם מעין פסיכולוגית או מדריכה. אבל אני משתעממת בקלות אם לא מאתגרים אותי שיכלית.
אני לא רוצה שיסכימו עם כל דבר שאני אומרת, אני לא רוצה שיהנהנו על כל שטות שאני אומרת (ולפעמים אני אומרת דווקא כדי לראות אם יש תגובה חכמה...P=)- אני רוצה בנאדם, לא רכיכה!
התואר "גברתי"\"מלכתי" בעיניי הוא הרבה יותר מפניה מנומסת ומכובדת. זהו תואר שמסמל את הרצון להקדיש את עצמך למישהו אחר, הרצון להוקיר אותו על כל תכונותיו, הרצון להעביר לו את השליטה על המצב. כשאומרים את זה סתם ככה- עוד לפני שבאמת מכירים לעומק, עוד לפני שיש קשר חזק- המילה מאבדת ממשמעותה.
כמו להגיד "אני אוהב אותך" על הפגישה השניה... זה טיפשי, חסר טעם.

זה הכל לבינתיים.
שיהיה לכולנו שבוע טוב (=
-דמי-