נולדתי עם ADHD, משמע היפראקטיביות.
הייתי שדה אמיתית, לא צייתתי לשום דבר ואפילו שאבתי הנאה גדולה מלעשות "דווקא".
הייתי אלימה, ודומיננטית.
התפקיד שלי תמיד היה של "אמא" במשחקים. בגלל שהייתי הדמות הסמכותית שכולם מצייתים לה.
אני זוכרת שכבר בגיל קטן התרגשתי לראות אנשים קשורים. בסרטים של אלאדין למשל, יש מספר סצנות בהן הדמויות כבולות. אהבתי את זה מאוד.
הייתי קושרת את הברביות שלי.
עושה להן מסדרים, מתעללת בהן כהוגן. (=
פעם קשקשתי עליהן. רציתי לסמן אותן כשלי.
אמא שלי חטפה קריזה.
בכלל... הייתי מרשעת. זרקתי את המשקפיים של סבתא שלי מהקומה השלישית. ניפצתי את בובת החרסינה שקנו לי בגלל שהיא לא הייתה מושלמת מספיק בעיניי.
גם עשיתי דברים סתם לשם הרצון שלי להוכיח שאני עצמאית. כמו לברוח מהגן בגיל 4.
ההורים שלי סבלו הרבה ממני.
אמא שלי מספרת לי שהייתה מרביצה לי בגלל שהייתי בלתי נסבלת. אני לא זוכרת את זה טוב כל כך. אבל אם היא אומרת- כנראה שהיא יודעת.
אבל הבעיה דווקא לא טמונה ביחסים איתה. אלא ביחסים עם אבא שלי.
אבא שלי לא השתמש בכוח פיזי, אלא בכוח מנטאלי. כוח מנטאלי קשוח וקיצוני.
בגיל עשר כבר קיבלתי מחזור. הבגרות המינית הביאה איתה גם איזון כימי במוח, וההיפראקטיביות נעלמה. למרות שמעט ADD כן נשאר.
לבסוף למדתי להתנהג כמו ליידי, להיות מאופקת, להפגין התחשבות.
אך בתוכי נשארתי הילדה האגרסיבית, שרוצה שיצייתו לה, שרוצה חופש ועצמאות.
הפנטזיה הראשונה שלי כבר כללה מלכה ואיכר, והיה בה בונדג'.
במשך השנים נעשיתי מודעת.. גיליתי וחקרתי את עולם המיניות האפל שלי.
חניקות, שריטות, היאבקויות, סטירות, הצלפות, החדרת אצבעות לרקטום, השפלות, קשירות.. נראה שמעולם היו חלק מהנטיה המינית שלי.
והשליטה המנטאלית תמיד הייתה חלק ממני.
פסיכולוגיה היא תחום שאני מתעניינת בו עמוקות. ויש לי פטיש אמיתי לפרק אנשים ולבנות אותם מחדש, לשחק להם בשכל, לזיין אותו כהוגן. לדרוך על הנקודות הפגיעות, לאלץ אנשים להתמודד עמן.
הרצון שלי להתנסות בצד הסאבמיסיבי, הוא מתוך סקרנות לדעת בדיוק איך זה מרגיש. אני לא נמשכת לכך מינית מי-יודע-מה.
אני שונאת להיות מוגבלת.
הלבוש המועדף עלי הוא שמלות, ושרשראות, צמידים וטבעות אני לעיתים רחוקות לובשת. והדבר הדפוק הזה שקורים לו "תחתוניות" מגעיל אותי. אפילו מתחבושות נפטרתי לטובת הטומפונים שנה לאחר שקיבלתי מחזור (למרות גילי הצעיר).... עד כדי כך לא סבלתי את זה.
כאב בעיניי הוא מעניין. יש משהו מאתגר בלנסות לשלוט עליו.
ואם מנסים להשפיל אותי, זה רק מניב זלזול וריחוק.
הרעיון של להיות פסיבית טוב ויפה בעיניי, אך לא סאבית.
בפסוקו של יום,
אני פשוט בחורה סוטה.
שיהיה לנו לילה טוב (=
לפני 17 שנים. 25 בינואר 2007 בשעה 22:40
