כשאני רואה בחור יפה, נשי, עם תחת עגלגל- מתעוררת בי תאווה בוערת לקפל אותו על ארבע ולהפליא בו את מכותי, עד שיאנח כמו נערה שאיבדה את בתוליה.
אני רוצה לרוקן אותו מעצמו, ולהפוך אותו לשלי.
שימצוץ את הסטרפ און שלי בתשוקה מייסרת, שילקק את כפות רגליי באקסטזה אומללה.
אני רוצה לחשוף אותו, כמו פצע טרי.
לשבור את החרסינות היקרות ביותר בחנות.
לתת לעצמי להתמסר לטירוף של הטנטוס והארוס שיורקים להבות כמו דרקונית מיוחמת.
בכל יצירת אמנות טובה, יש הרמוניה בין ניגודים. המתח נעשה יפה.
כך הכאב נעשה אושר, הנשלט הופך למלך של עולמות גנוזים.
המלכה הופכת לשפחה של היצר שמפעם בה להשחית.
והכל מתערבב יחד ויוצר משהו קדוש, מכוער, אלוהי ושפל.
האמפתיה הסדיסטית, רגש שצורב עד עמקי הנשמה הלא קיימת.
זהו הברק. שני ניגודים נפגשים ויוצרים כוח טבע עצום ונורא- שיכול להרוס או להעניק חיים.
אומרים שבזכות הברק גילו בני האדם את האש.
הסנטימנטליות הזאת,
המלודרמטיות הזאת.
שונאת אותה.
לפני 17 שנים. 2 בפברואר 2007 בשעה 11:48
