חלמתי שאני צועקת באמצע מקום ציבורי ומכובד, ובכך גורמת ליקירי בושה וחרפה רבה.
הרגשתי נורא עם עצמי שפגעתי כך באלו שאני אוהבת.
אני מאלו שמאמינות שלחלומות יש משמעות, שהם הדרך של הלא-מודע לתקשר עם המודע.
אני מאמינה שהתת מודע שלי רצה שאהיה ערה לתחושה מודחקת של בושה על שחרור יצרים אגרסיביים.
בחיי היומיום אני משתדלת להיות מאופקת, מתורבתת, מתחשבת.
ובתוכי יצרים אפלים נדחסים עוד ועוד, נערמים עד כדי כאב.
כבר אמרתי שברור לי שסשן הוא אשליה- הנשלט לא באמת חסר אונים, השולט לא באמת חסר גבולות.
אך זו הפנטזיה הזו שממלא אותי כיסופים.
להשתחרר מעכבות ולתת לעצמי לפגוע באלו שאני אוהבת, בלי באמת לגרום להם נזק.
בסך הכל, אני בנאדם מאוד אמפתי, ונורא אכפת לי מרגשותיהם של אלו שיקרים לי-- לעולם לא אפגע לרעה באהובי.
אני רוצה.... לא לפחד ממני. לתת לצד הזה לצאת מהכלוב.
רק כדי למתוח מעט את גפיו, לנשום עמוק ולהתרענן- בלי רגשות אשם.
קתרזיס נעים.
לפני 17 שנים. 7 בפברואר 2007 בשעה 9:59
