Con-Trust

1.

היא מאז ומתמיד רצתה אותו. היא רצתה אותו עוד לפני שנפגשו, עוד לפני שידעה מה הוא עלול לעולל לה ושזה יגרום לה לרצות אותו אפילו יותר. והוא, הוא לא רצה כלום. כלומר – הוא חשב שהוא יודע מה הוא רוצה, וחשב שזה כלום. היה לו ברור למדי שזה מה שהוא רוצה והוא למד להתעלם בחינניות מהכאב הזה בחזה שהיה מופיע פה ושם, הכאב הזה של משהו שחסר. אבל הסיפור הזה הוא עליה, לא עליו; והם שניהם יודעים את זה.

היא התאכזבה כבר כל-כך הרבה פעמים ובכל-כך הרבה צורות שלמדה את אמנות הפנטזיה על בוריה. מכל הפעמים בהן לא קיבלה מה שרצתה - ולא משנה כמה חיפשה - היא הבינה לאיטה מה היא כן רוצה. ככה הרי לומדים הכי טוב – נופלים ואז קמים, מוכנים לנפילה הבאה. ולא נפילה קטנה, וגם לא גדולה, תשבור אותה. היא כבר מכירה את הרוטינה. במחשבה לאחור מפליא אותה שהיא לא הבינה מוקדם יותר מה היא בעצם רוצה: היא רוצה את מה שלא תוכל לקבל; אז היא התמכרה לפנטזיה.

והנה, משום מקום, אאוט אוף דה פאקינג בלו(ז), הוא הגיע. הוא היה אביר על סוס לבן שיכול היה, במקום לקחת אותה בתנופה על גב סוסו הצחור ולרכב איתה לעבר השקיעה, לרמוס אותה תחת פרסותיו ואז ולגרור אותה עירומה בכיכר השוק, לעיני כולם. זה שיגע אותה, הכוח שלו ואיך יכול היה לעמוד בקסמיה, במיניות המוחצנת שלה, ולהתאפק. איכשהו – עדיין לא ברור לה איך – הוא לא נבהל מהכוח שלה (והרי היה לה כזה. היא היתה אישה חזקה. לא?) ולא פחד להראות לה את זה; להפך. היא פקחה עין בוחנת שבחנה אותו כל הזמן, מחכה שייפול. היא היתה נקרעת כשהיה הולך אחרי שחילל אותה, הייתה מרגישה סמרטוט אמיתי ונהנית מכל שניה של סבל תהומי שכזה; זה הוכיח לה שהיא חזקה. היתה לה רק דרישה אחת ממנו: שיהיה חזק מספיק בכדי לא לרצות אותה ועדיין להשאר, שידע לתת לה את מה שהיא צריכה ואז למשוך, בקריאת מחשבות בלתי-אפשרית, בדיוק בזמן. שיידע לתת לה את הליטוף ואחריו את הסטירה ואז שוב את הליטוף שבאמצעו הוא יילך. כי אם היה נשאר, אם היה משלים את הליטוף לחיבוק לשיחה למתק שפתיים, הוא היה נכשל ולכן היא היתה מנצחת. ונמאס לה לנצח. היא לא זקוקה למתק שפתיים בכדי להוכיח אהבה, והוא כבר מזמן למד להתגבר על הצורך הזה. היא הייתה זקוקה, נואשות כבר, למישהו שיאהב אותה אבל יהיה חזק מספיק בכדי לא לתת לה את עצמו. עד כדי חזקים היא צריכה אותם. והוא, הוא חשב שזה יהיה לו קל. הוא חשב שהוא סאדיסט.