Con-Trust

2.

בהתחלה היא היתה מאוהבת ביד שלו. זה התחיל בפעם ההיא בשירותים, בדייט השני שלהם.
את הדייט הראשון הוא קבע בבית-קפה על-אף שהוא שונא בתי קפה. הדבר היחיד הטוב בהם הוא הסתמיות המטופשת שלהם, שאותה בדיוק רצה; הוא רצה למקד את כל תשומת ליבה בו, בהם, למנוע ממנה גירויים חיצוניים. הם דיברו קצת על העבר שלה ועוד פחות על שלו, הם צחקו ודיברו על גבולות ועל מילות בטחון והיה משהו קוסם בבירה ששתה בשעה כה מוקדמת של אחרי-הצהריים ובחופשיות בה החזיק את גופו אל מולה. היא שתתה קפה וניסתה, לשוא, להיראות חלשה. ככה היא היתה תופסת אותם: גורמת להם להרגיש חזקים לידה כי היא חלשה לידם, ומגחכת לעצמה מבלי שירגישו. והיא הייתה בטוחה שזה עבד, בטוחה שראתה איך החזה שלו מתנפח בכל פעם שהסבירה לו כמה היא נהנית שמכים או משפילים אותה, כמה היא לא יכולה לעמוד בפני גבר חזק שייקח אותה בכוח. אבל הוא סירב באלגנטיות לעלות אליה הביתה. הוא אפילו לא חיפש תירוץ, פשוט פלט "לא", נתן לה נשיקה עדינה על הלחי, הסתובב ונסע מבלי להעיף מבט נוסף. רק בבית, כשהחליפה לבגדים נוחים יותר, היא גילתה כמה היא רטובה. וכבר אז היא התחילה לשנוא אותו.

את הדייט השני הוא קבע בפאב. הוא בא לאסוף אותה בג'ינס וחולצה, היא לבשה שמלה אדומה שהדגישה את שיערה. אי-אפשר היה שלא לשים לב לניגודיות שעמדה בין חמש הדקות שהשקיע הוא לפני הפגישה לבין השעה וחצי שהשקיעה היא. כששאלה ענה לה שלא, לא תמיד הוא יוצא ככה לפאב.

כשמצאו את מקומם על הבאר והחלו משוחחים הוא דיבר אליה בשקט מכוון היטב. עם המוסיקה הרועשת שמסביב היא שמעה רק קצת יותר ממחצית דבריו. אבל משהו בעיניים שלו אמר הרבה יותר, ובצורה פשוטה בהרבה, מהמילים שאת מחציתם הבינה. הוא הפשיט אותה במבטיו באופן כמעט מילולי. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה; בדיוק להפך. כשלא שמעה משהו ממה שאמר, למשל, היה מתקרב לאוזנה ובמקום לחזור על דבריו היה מרחרח אותה, מריח את צווארה תוך הסטה קלה אבל בוטה של השיער. הוא ריחרח בקול, ודווקא את זה היא שמעה היטב וברור מעל המוסיקה. היא היתה מדברת והוא היה מביט במחשופה, בוחן אותה היטב ואז יורד במבטו לבטן וממשיך לרגליים. היא ישבה ברגליים משוכלות עד שאמר לה פתאום, באמצע משפט שלה, לפשק אותן. היא הסתכלה בו במבט מזלזל, בחיוך מתגרה, ונשארה משוכלת. רק אחרי כמה דקות, כשאמר לה (הפעם באמצע משפט שלו) "עוד" והפנה מבטו לירכיה, שמה לב שרגליה מפושקות תחת הבאר הגבוה. אז היא פישקה עוד וניסתה להזכיר לעצמה שהוא לא רואה את החמימות שהרגישה בין רגליה. זה לא הצליח. הוא ראה היטב, הוא ראה דרכה כאילו חובש משקפי רנטגן מנטאליים.
כשהלך לשירותים ביקש ממנה להזמין לו כוס וויסקי וכוס קרח. לרוע מזלה היא לא שמעה ברור את שם הוויסקי שביקש (משהו עם שם סקוטי ארוך) והיא הרי לא מבינה כלום בוויסקי. היא בכלל אישה של יין. אבל הוא לא חזר על השם, והלך. היא הבינה שהוא בוחן אותה וביקשה תפריט. היא ידעה שאסור לה לאכזב אותו, שהיה בו משהו שונה, ונשכה את שפתיה כשהזמינה את זה שהיה נשמע לה הכי קרוב למה שחשבה שביקש. משום מה היא היתה בטוחה שטעתה אבל הוא לא אמר כלום, גם לא כששאלה אם הוא נהנה מהוויסקי שלו. במקום לענות אמר לה להכניס קוביית קרח אחת לפיה, ולמצוץ. "תמצצי," הוא אמר והיא פישקה עוד יותר את רגליה. את המשך השיחה היא ניהלה דרך הקרח שבפיה. הקוביה אלחשה את התחושה והמילים יצאו ממנה לא ברורות; אבל הוא הרי גם ככה בקושי הקשיב לה – רק המשיך לבחון אותה דרך הרנטגן. כשהדיבור שלה הפך ברור יותר והקוביה החלה מתנזלת ברובה הוא גרם לה במבט - ומבלי להפסיק את השיחה - להכניס אחת נוספת. את השלישית כבר הכניס לפיה בעצמו, לא לפני שהחזיק אותה מולה והשתהה כך שהקור מקפיא את שפתיה. היא לא האמינה שהיא עושה את זה על הבאר, מול כולם, אבל היא ינקה את הקוביה ברגע שקירב אותה מספיק. "תמצצי," והיא מצצה. השמלה מנעה ממנה לפשק עוד את רגליה אז היא שיכלה אותן שוב, במקום. הוא הסתכל בה סוגרת את רגליה מחוייך, ללא כעס. היא עשתה את זה כאילו בטעות, כאילו שכחה שאמר לה להשאר מפושקת ועכשיו חיכתה לתוכחה. היא רצתה לראות איך ירגיש לה לראות אותו כועס, רצתה שירטיב אותה בכעס שלו, שיגער בה על טעותה ויהיה מאוכזב, כי ידעה שזה מה שמרטיב אותה. היא צריכה אותם כועסים, היא אוהבת להיענש, אבל הוא רק חייך אליה. לא היה לה צל של ספק שהוא הבחין היטב במרדנות הקטנה שלה אבל הוא הצליח, איכשהו, לראות דרכה וחייך בלי טיפת כעס, בלי טיפת אכזבה. הוא לא שיחק את המשחק שלה, וזה גרם לה לשחק את המשחק שלו.
היא לא זכרה מתי היתה כל-כך רטובה אי-פעם בפאב, בדייט שני, והיא פחדה שהרטיבות תתפשט לשמלתה הצמודה. היא החליטה לא ללבוש יותר שמלות כשהיא איתו. ומצד שני, הוא גם ככה ראה דרכה.