שניהם איחרו מעט לפגישה בבית הקפה באותו אחר-צהריים. הוא איחר כי היה ברור לו שהנשלטת שלו אמורה לחכות לו, והיא איחרה כי היה ברור לה שהיא לא הנשלטת שלו. אבל שניהם איחרו מעט לפגישה כך ששניהם הגיעו כמעט יחד, הוא מקדים אותה בדקות בודדות. בשלוש השניות שלקח לה להתיישב בכסא שמולו היא הצליחה לשכוח את כל מה שרצתה לומר, את כל מה ששיננה בדרך. היא ממש הרגישה, בשידור חי, איך המחשבות שלה מתאיידות. ועוד לפני שמשכה את הכסא תחת ישבנה הספיקה אפילו לכעוס על עצמה ועל המחשבות שהתאיידו לה בכזו מהירות מבלי להשאיר זכר; היא תמיד היתה מהירה.
בגלל שלא היה לה מה לומר, ומפני שהוא מצידו רק שתק וחייך את חיוכו הנוראי, היא התחילה ללהג על מזג האויר ועל הקיץ המתקרב.
"אני שונאת קיץ," שיקרה משום מה והוא המשיך לשתוק.
"גם אני," שיקר גם הוא לבסוף.
המצב היה בלתי נסבל והשתיקה ביניהם היתה הרבה יותר ממביכה. היא תפסה את רוב הפגישה, השתיקה הזו, עד שלבסוף הודיעה לו שהיא לא יכולה להמשיך עם הקשר הזה. הוא לא הגיב ואפילו לא חייך, אבל גם לא סירב או ניסה לשכנע. היא נלחצה יותר ואפילו נפגעה קצת, ובכל מקרה מצאה את עצמה נבוכה לאין-שיעור. ואז הרגישה את עצמה, בנוסף לכל, מתחילה להרטב. היא כל-כך שנאה כשזה היה קורה לה; שנאה את הגוף שלה ואת המוח המעוות שלה שמחווט לא נכון, מפרש מיד כל מועקה כזו לריגוש מיני.
כשהרגישה שהיא מתחילה להסמיק על רקע בית הקפה השליו הפטירה איזה משפט טפשי וקמה לשירותים, מקפידה שלא להביט בראי בדרכה החפוזה לאחד התאים הפנויים. שוב שירותים, כמו בפעם הראשונה. היא כבר לא מסוגלת להכנס לשירותים ציבוריים מבלי להזכר בידו הגדולה סוגרת על הדלת.
היא נעלה את הדלת ונשענה עליה בגבה, מנסה לנשום החוצה את כל הרעש שבראשה; עצמה את עיניה וניסתה, לשווא, להרגע. היא לא ידעה מה לעשות: היא לא ידעה אם היא רוצה לנתק את הקשר הזה, אם היא מסוגלת בכלל להמשיך, היא לא ידעה למה הכאיב לה כל-כך שלא ניסה לשכנע אותה להשאר והיא לא יכלה להסביר את עצמה לאף אחד משניהם. הוא כיבד את הבקשה שלה, החצוף, והיא לא יכלה להתמודד עם זה. הוא היה חזק מספיק בכדי לכבד את בקשתה מבלי שתברח קודם (כמו שהיתה עושה בכל מקרה אחר) וזה הבהיל אותה. הוא מסוכן לה. למה, בעצם, היא לא בורחת? ולמה הוא לא בורח? ולמה זה עושה לה כל כך רטוב שם למטה? פתאום, כפי שהיה קורה לעיתים, החלה רואה את עצמה מבחוץ, כאילו מביטה במסך המחובר למצלמה הנמצאת תלויה על תקרת השירותים ומביטה אליה, לתוכה, רואה הכל ומקרינה על מסך ענקי. היא החלה פותחת את כפתורי מכנסיה, כפתור אחר כפתור איטי, מאזינה מרוחקת לרעש הכפתור הניתק מן החור שמחזיק בו. היא השחילה אצבע איטית אל מתחת לתחתונים, אוספת קצת מהרטיבות החמימה ששם ואז הרימה את האצבע לאפה ורחרחה את הריח המוכר, האהוב-שנוא, של עצמה. מבלי לחשוב כמעט, ומתוך המצוקה ששרתה בה היא החלה מאוננת, בוהה במסך שבדמיונה ונסחפת. היא גמרה מהר.
אחר-כך קמה באחת, התלבשה ויצאה מהתא הקטן כשהיא תוהה איך תצליח לשטוף את פניה מבלי להסתכל בראי. היא לא הצליחה, כצפוי, וכשהסתכלה בעצמה דרך כמה דמעות סוררות שעמדו בעיניה ומרחו את האיפור המוקפד שלה, ראתה פתאום אותו; עומד וידיו משולבות, נשען על משקוף חדר השירותים ומביט בה בפנים חתומות, כאילו ראה גם הוא את הסרט שהוקרן על אותו מסך ענקי. היא התעשתה במהירות שהפתיעה אפילו אותה והלכה לכיוון השולחן שלהם. "מניאק," סיננה כשחלפה על פניו. הוא חייך לעצמו; הוא באמת היה מניאק.
לפני 16 שנים. 21 באפריל 2008 בשעה 18:35
