Con-Trust

בדרך הביתה היא מצצה לו. איכשהו זה היה מאד טבעי: הם נכנסו לרכב שלו (היא הגיעה לבית הקפה במונית; לא היה לה כוח לנהוג) אחרי ששילמו למלצרית והשאירו טיפ יפה. היא התעקשה לשלם חצי מהחשבון והוא לא מנע ממנה.
הוא התחיל לנהוג בדרכו לביתה ובאחד הרמזורים פשוט פתח את מכנסיו והוציא את איברו מבלי להביט בה. היא אפילו לא היססה, אפילו לא הסתכלה בו לפני שלקחה אותו בפיה והחלה למצוץ. היא הרגישה את רגליו מנווטות בין הדוושות ואת ירכו מתחככת בלחיה; פתאום הבינה שכל נהג משאית וכל נוסע באוטובוס שעובר במקרה על פניהם יכול לראות איך היא מוצצת לו, מלקקת אותו בתאווה. היא היססה לרגע אבל הידיעה הזו, אין להתווכח, ריגשה אותה בטירוף, כמו גם ידו המונחת ברכות על ראשה. אז היא המשיכה. היא רצתה לתת לו את המציצה הטובה ביותר שיקבל בחייו, גייסה את כל נסיונה להביא אותו לגמור בפיה. חגורת הבטיחות הנמתחת השאירה עליה סימנים רחבים.

"נחמד לך?" הוא שאל אחרי זמן מה והיא ענתה בפה מלא, מחוייך, שכן.
אבל זה לא היה לה נחמד.
זה גם לא היה לה לא נחמד.
זה היה לה טבעי, נכון.

כשידו האחת על ההגה וידו השניה אוחזת כבר יותר בכוח בראשה, מונעת ממנה להרתע לאחור, הוא החל מניע את אגנו על המושב ודוחף את עצמו בכוח לפיה, לא מרפה. הוא היה גדול למדי והיא נחנקה פעמים רבות כשידייה מתעוותות ואוחזות בידיות בלתי-נראות באויר שמאחורי גבה, מנסות לאותת לו שהוא דוחף מהר מדי, חזק מדי, עמוק מדי. הוא סינן משהו על זה שהיא מפריעה לו לנהוג והיא תחבה את ידיה תחת גופה והכריחה את עצמה, בשבילו, להפסיק להשתולל. זה דירבן אותו והוא החל לדחוף את ראשה עמוק יותר, נמוך יותר, משתמש בפיה להנאתו הפרטית. ברור היה שהוא נהנה מכל שניה.
הריר החם שנזל ממנה בגלל התנוחה והקצב מילא עכשיו את תחתוניו, ובעקבותיו גם מעט משאריות ארוחת הצהריים שלה. היא לא אהבה את הלכלוך או את תחושת המחנק, כלל וכלל לא, אבל לא העזה אפילו לחשוב על להזיז את ראשה. לאט לאט התנקזה כולה להיות פה. ירכיה החלו להרטב.
כשהחלה לחרחר, להשתנק מחוסר אויר, הוא משך אותה מעט לאחור ונתן לה לנשום קצת, מביט בלכלוך שהשאירה על תחתוניו ומוריד את ראשה שוב למטה, מחייך לעצמו מבלי שתראה. היא לקחה נשימה עמוקה וחזרה למצוץ לו בתאווה, מתעלמת מההפרשות של עצמה, עד שמשך אותה בכוח ובפתאומיות לאחור והושיב אותה בכיסא: "משטרה". מבטה היה מזוגג; היא לא הבינה כלל מה הוא אומר, פשוט נתלתה בידו המחזיקה את ראשה זקוף וניסתה לנשום, מאושרת שאיפשר לה כמה שניות של אויר. כשעברו את הניידת הוא הושיט לה גליל נייר טואלט וסימן בידו. היא ניקתה אותו, את תחתוניו ואת הזין שלו שעדיין עמד בשיא אונו. את עצמה לא חשבה לנקות, וגם הוא לא. כשסיימה והוא היה מרוצה משך את ראשה שוב למטה. היא לא הצליחה לחשוב על כלום; ראשה היה ריק לחלוטין מלבד הריח שאפף את תחתוניו. הריח שלה, של הפרשותיה, עליו. הוא המשיך חזק, אבל ללא כל אלימות, מתקרב לאורגזמה שלו.

כשגמר לפת את שיערה ודחף את ראשה בכוח למטה, מונע ממנה אויר לחלוטין. היא הרגישה את הזרם החם ניתך בגרונה ולא נתנה לאף טיפה לצאת החוצה ולטפטף על ירכיו; ברור היה לה שזה מה שהוא רוצה, שתשמור את הזרע שלו בפיה. ובכל מקרה, כל עוד לא אמר אחרת, זה מה שתעשה. היא הרגישה גאה בעצמה וכיבתה את עיניה בשלווה, נותנת לזין שלו להתכווץ לאיטו בפיה, מניחה את ראשה על ירכו, משחקת בלשונה בזרמתו ומשתדלת להתגבר על הרפלקס להוציא או לבלוע. הוא אמר לה לבלוע והיא החלה לציית, בשמחה, עד שאמר לה, שנייה אחר-כך, להפסיק, להשאיר בפה.
הוא משך בעדינות בשיערה ויישר אותה שוב בכסא. "בלעת הכל?" שאל והיא הנידה בראשה לשלילה. "ילדה טובה. תני לו להשפך החוצה". היא היססה לרגע אבל הוא, קולט את היסוסה ולא מאפשר לה להתלבט, חזר מיד על דבריו. היא צייתה ופתחה מעט את הפה, נותנת לכמה טיפות מזרעו לזלוג מצידי שפתיה. הוא לחץ על לחייה משני הצדדים בין אצבעו לאגודל, מכווץ את שפתיה ומכריח עוד מהנוזל החמים לנזול על סנטרה ומשם אל חזה בקורים ארוכים ולבנים. הוא התערבב בשיערה השחור, השופע, שנח סתור בערבוביה על פניה ושיווה לה מראה זנותי. היא הרגישה שכל מכונית שעברה לידם, כל נהג או נהגת או ילד במושב האחורי, כולם רואים את המבט העלוב שיש לה בעיניים, את שאריות הקיא על שפתיה ואת החוטים הסמיכים והלבנים שממשיכים לנזול מפיה על שדיה ומדגימים לעולם כמה היא, מתחת לכל המעטה המתוחכם, כמה היא הזונה שלו.
היא הביטה בו וליקקה את שפתיה, ספק בתאווה ספק בהתרסה.

הוא נעצר ליד ביתה והסתכל בה, עיניו מרותקות לנוזל המתחיל להקריש על סנטרה ובזוית פיה, מביט לעומק בלתי מתפשר בעיניה הדומעות ממאמץ, וליטף ברכות את לחייה. "אל תנקי אותי ממך עד שתגיעי הביתה," אמר והיא יצאה בשתיקה מהרכב.