מאז, לא ברור איך, הכל נהיה רק יותר טבעי, גם אם רק פחות שפוי. אם בכלל אפשר לקרוא בשם למה שקרה שם.
במילים הפשוטות בהן הסבירה את זה לעצמה ניתן היה לומר שהוא פשוט יכל לה: הוא היה חזק ממנה, הוא לא נפל לפחים הקטנים שניסתה לטמון לו מבלי שאפילו שמה לב להם בעצמה והיא התחילה לחשוב (וזה היה החלק הגרוע באמת) שהוא יודע מה היא צריכה יותר משידעה היא. היא גילתה את זה בפעם הראשונה שקרא לה "כלבה".
זו הייתה מילה שאהבה, "כלבה". לא שהייתה לה חיבה מיוחדת לבעלי חיים, אבל איכשהו המילה הזו תמיד הרטיבה אותה. אולי זה היה סוג של התנייה פבלובית, כזו שמקשרת את המילה הזו לשיער משוך חזק לאחור ולנשימות של גבר זר ליד האוזן, אבל המילה הזו בהחלט עזרה לה לגמור. רק שאורגזמה היתה הדבר האחרון שרצתה כשהוא קרא לה ככה; איתו, המילה "כלבה" גרמה לה, בראש ובראשונה, לרצות לנבוח. איכשהו זה היה נראה לה מאד טבעי.
זה התחיל כשהבינה שהיא לא יכולה לסרב לו. לא, זה לא נכון. היא הייתה יכולה לסרב לו, ומן הסתם הוא אפילו לא היה מתרגז במיוחד אם הייתה מנסה, אבל היא לא רצתה לסרב לו. פשוט: לא היה טעם. המרדנות הזו נראתה לה מטופשת פתאום והיא ניסתה בכוח להתעלות מעליה, למרות שזה לא היה קל. הרגלים ישנים מתים לאט, אומרים. אבל מה ההגיון? למה לסרב אם גם ככה תיכנע לרצונו בסופו של דבר? למה לסרב אם גם ככה ימשיך להתעקש בטון השקט הזה שלו, הטון שיודע שאין שום הגיון בהתנגדות, שיודע שהוא יקבל את מבוקשו ויהי מה, שיודע שזה מה שעושה לשניהם טוב? אז נראה היה לה טבעי לבוא לביתו באותו ערב, ונראה היה לה טבעי שהוא ענד לה קולר עור שקנה לה בחנות חיות, אחד קטן וצבעוני, וקשר אליו רצועה קטנה וצבעונית וחיבר אותה לקיר, משאיר אותה שם לנוח.
היא ישבה מחוברת לקולר שלה ולרצועה ולא ידעה מה לעשות עכשיו. הוא הלך לחדר השני והשאיר אותה לבד, אז היא ישבה וחיכתה. וחיכתה. וחיכתה, וחיכתה עוד, והוא לא בא. היא שינתה תנוחה (כי כמה כבר אפשר לעמוד על ארבע?) וניסתה לשבת, אבל התנוחה שניסתה לא הייתה מוצלחת: כמה כלבות כבר יושבות ונשענות בגבן על הקיר? היא חזרה לעמוד על ארבע ואז פשוט נשכבה על צידה, על הרצפה, וחיכתה עוד.
רק ששום דבר לא קרה.
אפילו האוויר היה נטול אקשן והיא התחילה להשתעמם; היא עצמה קצת את העיניים. את המחשבות הטורדניות שעלו מפעם לפעם בראשה, אלו שאיכשהו הצליחו תמיד (!) לחדור מבעד לתודעה שלה ולהראות לה את עצמה מבחוץ, אלו שהזכירו לה מדי פעם בפעם שהיא שוכבת מחוברת לרצועת כלב על רצפה קרה בבית זר, את המחשבות האלו היא סילקה במהירות לטובת הנוחות היחסית שאיפשרה לה התנוחה בה בחרה לבסוף. אם כבר כלבה - אז לפחות שיהיה נוח. היא התקרבה קצת יותר לקיר, מרפה מעט את מתח הרצועה ומקלה בכך את הלחץ על הצוואר, ועצמה שוב את עיניה. אחר כך גילתה שיש זין גדול למדי שתקוע עמוק מדי בתוך הפה שלה. היא התעוררה ופקחה את עיניה.
היא אפילו לא ניסתה להתנגד, על אף האלימות היחסית בה הוא נדחף לתוכה (התנגדות לא תאמה את מצב התודעה הנינוח שהייתה שרויה בו), אלא פשוט הרימה אליו את עיניה וניסתה להבין. הוא היה אדיש כמעט לחלוטין, נדחף לפיה בכוח ובקצב קבוע כאילו הזין שלו לא מחובר אליו כלל, כאילו היה כלי עבודה והוא היה אדם המבצע את עבודתו. אי אפשר היה לומר שהוא לא נהנה, והוא לא ניסה להסתיר את זה, אבל נראה היה שהוא נהנה במין צורה מרוחקת, כהנאתו של בעל-מקצוע מיומן העושה את מה שהוא טוב בו. לא הייתה טיפת השפלה במה שעשה בה באותן דקות ארוכות. להפך, זה נראה היה טבעי. כאילו המקום הנכון לזין שלו הוא בפיה. ואפילו הפה הזה שלה לא ממש הרגיש שלה עכשיו, אלא יותר כמו מושאו של כלי העבודה שלו. זה היה עד-כדי כך פשוט: הוא השתמש בה, והוא נהנה להשתמש בה, והיא ניסתה לחשוב אם היא נהנית שהוא משתמש בה או שאולי היא נהנית מכך שהוא נהנה להשתמש בה. או שאולי היא לא נהנית בכלל? תוך-כדי שהיא מנסה להבין את תמונת המצב ולפתור את כל השאלות שעלו לה בראש הוא הקדים אותה, כרגיל: היד שלו, היד הנוראית הזו שניגשה עכשיו בהחלטיות וללא שמץ הססנות אל בין רגליה, לא הותירה מקום לספק: היא הייתה רטובה כמו שלא הייתה רטובה מזה זמן רב. מזה זמן רב מאד.
זה הימם אותה לחלוטין.
הנה היא, ההוכחה הבלתי ניתנת לערעור שהוא יודע טוב ממנה מה היא צריכה. היא אפילו לא הרגישה שיש משהו מיני במציצה שהעניקה לו, והנה: היא נוזלת כולה. אפילו בגוף שלה היא לא שולטת; בראש משהו אחד, ולמטה משהו אחר בתכלית. התובנה הזו הביכה אותה באופן בל ישוער והיא נכנסה לסחרור: היא נרטבה על אף שלא הבינה למה וזה הביך אותה - מה שגרם לשטף הניגר ממנה להתגבר בקצב לא הגיוני וללחייה להאדים ולמציצה להתחזק באופן בלתי נשלט. זה כשלעצמו רק גרם לו לזיין לה את הגרון אפילו עמוק יותר (אם כי מבלי לשנות את הקצב), ומכאן הדרך חזרה לתובנה שהוא משתמש בה כרצונו, ולנזילה הבלתי נשלטת שבאה בעקבות התובנה הזו, הייתה קצרה למדי. זה היה סחרור אמיתי והיא החליטה, כמעט במודע, להפסיק לחשוב. היא שוב ראתה את עצמה מבחוץ, ראתה איך היא אפילו לא מרגישה נמוכה במצבה המזעזע וההשפלה שבחוסר-ההשפלה הזו נראתה לה קיצונית. איך לכל הרוחות היא נותנת לו לעשות לה את זה? ככה להיכנע בלי מאבק? נדמה היה שאם רק ינשוף לה על הדגדגן עכשיו היא תגמור מיד. והיא דווקא לא הייתה אחת שקל לה לגמור.
ואז הוא יצא מתוך גרונה, הרים בשלווה מרוחקת את מכנסיו, חגר את החגורה ויצא שוב לחדר השני כשהוא משאיר אותה בפה פתוח, ירכיים רטובות לחלוטין ומבט המום. היא רצתה, באותו רגע, לקום וללכת; רק שכלבות לא יכולות לשחרר בעצמן את הקולר שלהן, שלא לדבר על לקום וללכת.
שוב נמאס לה לחכות כל כך הרבה והיא שוב נשכבה על צידה ועצמה את עיניה כשהיא משננת לעצמה, תוך כדי שהשינה יורדת עליה, שאסור לה להרדם. כשהתעוררה זה היה ממגע רגלו המונחת על לחיה, מדביקה את ראשה בכוח לרצפה. "על הגב," אמר כשפקחה עיניה באיטיות וניסתה להביט בו דרך הסוליה שמעכה אותה עמוק למטה. היא נשכבה על גבה כשהוא משחרר לאיטו את הרגל הדורסנית מפרצופה. "ככה שוכבת כלבה?" רטן, והיא לא ידעה מה לענות והביטה אליו במבט הכועס והמאיים ביותר שיכלה לגייס. השינה החזירה לה קצת מרצונה העצמי, מסתבר, טיפונת מהאנושיות (הדמיונית?) שהייתה לה פעם, לפני שהפכה לכלבה (האמיתית) שלו. היא הרהרה באותו רצון ובאותה אנושיות כשהרימה רגליה וידיה באויר ככלבה השוכבת על גבה, מגלה שכמו הגוף גם המוח כבר אינו מציית לה.
כלבה. באמת כלבה.
מבטה הפך למתחנן, או לפחות ככה רצתה שייראה כלפי חוץ. היא רצתה שישים לב כמה קשה לה, היא רצתה שעיניה ישקפו לו כמה היא מתלבטת ונלחמת בעצמה, כמה היא לא מכירה את המקומות האלו שבהם אין לה שמץ של רצון עצמי, שמץ של שום דבר עצמי, אבל זה לא הזיז לו. כלום לא הזיז לו.
היא כבר חוותה כמה השפלות בחייה. כבר קראו לה "זונה" ו"כלבה" והכריחו (?) אותה ללקק נעליים ולעשות עוד אי-אלו דברים שהשתיקה יפה להם. אבל לשכב ככה, בפשטות, מחוברת לקולר שמחובר לרצועה שמחוברת לקיר בבית זר, כשרגליה וידיה מונפות באויר כאילו באמת הייתה כלבה (ועוד מבחירה וללא שום מרדנות או התנגדות), זו הייתה חוויה חדשה.
באותו מבט קר של בעל מקצוע המבצע עבודה הוא התמקם בטבעיות בין רגליה וירק בבוטות על איברה החשוף. אז החל מלטף באצבעותיו את שפתיה החיצוניות, ואז את הפנימיות, ואז בסיבובים איטיים סביב החור שלה שהחל בינתיים מתנזל שוב. היא התחילה לרעוד, וזה לא היה בגלל הקור של הרצפה. ראשו היה קרוב מאד לגופה והיא יכלה להרגיש את נשימותיו כנגד עורה ומבעד לרטיבות שנשפכה ממנה. מדי פעם התרחק מעט והביט בה, אומד אותה בעיניו וחוזר למלאכתו. כשהיה מרוצה החל מלקק בעדינות רכה את הדגדגן, מוצץ אותו בשפתיו ומקפיץ אותו בלשונו, ואז הגביר את הקצב והעצמה כשהוא מוסיף שתי אצבעות ומחכך אותן בפתח החור. התענוג שהסב לה, בליווי התנוחה הכלבית בה הניח אותה, גרמו לה להוציא את הקול היחיד שנראה היה לה נכון באותו רגע:
"ווף".
זה היה קשה מאד להגיד את ה"ווף" הזה. בהברה אחת בודדת זרקה לאסלה כל שמץ כבוד עצמי שהיה לה וזו הייתה בשבילה הודאה בלתי ניתנת לערעור בכניעתה שלה. וזה אפילו לא הוא שביקש ממנה לנבוח, זה אפילו לא היה ציות; זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות. היא ראתה את הכבוד העצמי שלה צף לאיטו במי האסלה, והחליטה להוריד את המים:
"ווף. ווף ווף."
הוא חייך אליה מבין ירכייה, מניח לרגע לדגדגן התפוח שלה ומהנהן לכיוונה, מראה לה שהוא מרוצה.
"ווף! ווף ווף ווף!!"
פתאום זה הפך פשוט. לא קל אמנם, אבל פשוט מאד. זהו, זה מה שיש, זה מה שנשאר ממנה עכשיו: "ווף". היא לא צריכה לומר משהו אחר, היא לא צריכה להיות חכמה או שנונה או סקסית או מצחיקה, היא לא צריכה להיות חזקה, היא פשוט צריכה לעשות מה שאומרים לה, מה שהוא אומר לה, ולנבוח כשטוב לה. היא לא הייתה בטוחה שתצליח לשלוט באורגזמה שהתקרבה בקצב מפתיע.
הנביחות הקטנות הפכו ליבבות קטנות עוד יותר ואז, כשהחזיר במגע עדין מלווה במבט אלים את רגליה למקומן הנכון (אחרי שאלו התמקמו להן מבלי-משים בתנוחה אנושית מדי לטעמו), לנהמות רמות ועמוקות בקצב מתגבר. הוא דחף את אצבעותיו לתוכה ושאל אם היא רוצה לגמור והיא הנהנה ונהמה ונבחה שוב ושוב וכשאישר לה היא גמרה בכוח, מתפתלת על אצבעותיו החופרות בתוכה, מייבבת ונובחת חליפות. כשסיימה להשפך לכל הכיוונים הוא נשק לה בחום, ליטף את שיערה ולחייה ועטף את ראשה בזרועותיו כאילו טיפל בחפץ יקר ושביר. לפני שהלך ויצא שוב לחדר השני ליטף את שיערה ברכות ולחש לה שהיא כלבה טובה.
כשהלך והשאיר אותה לבדה עם מחשבותיה היא גילתה פתאום, להפתעתה הרבה, שהיא מאושרת. אז היא השתדלה מאד לא לחייך; כלבים לא מחייכים.
*
בלילה, אחרי שהיא הייתה הכלבה שלו למשך כמה שעות נוספות שלוו בלא-מעט אורגזמות של כל הצדדים, הוא העלה אותה למיטה שלו לנוח קצת ביחד. כשהוא חיבק אותה וליטף אותה והקולר שלה עדיין לצווארה הוא הרגיש, בפעם הראשונה מזה זמן רב, סוטה באמת. זו הייתה הרגשה מוזרה. הוא הרגיש זואופיל, לשכב ככה לישון עם הכלבה שלו.
עד כדי כך זה היה אמיתי.
היא נרדמה מיד, עטופה כולה בידיים שלו, חום גופו ממיס שאריות אחרונות של קור מליבה.
לפני 15 שנים. 1 במאי 2008 בשעה 21:46
