אחת השאלות האהובות עלי בפילוסופיה היא השאלה הבנאלית הבאה שכולנו, אני מקווה, נתקלנו בה מפעם לפעם:
"אם עץ נופל ביער מבלי שאיש שומע, האם הוא עושה רעש?".
רובנו חושבים על השאלה הזו כמה דקות, מתפעמים לרגע מהרעיון שיש שאלות שאי אפשר לענות עליהן ללא אמצעים נרקוטיים והרבה מאד זמן, ומעבירים ערוץ בכבלים. אבל אם חושבים על זה מספיק, מפשפשים מספיק ורוצים מספיק, מגלים שדווקא יש לשאלה הזו תשובה. התשובה היא, בפשטות, "לא, הוא לא."
*
במקביל, הדגים שלי הטילו ביצים באקווריום. הם עושים את זה מעת לעת, מין עניין כזה של המשכיות. עכשיו יש המון דגיגים קטנים שמסתובבים שם ומדי פעם הופך זה או אחר לארוחה של אחד מהגדולים.
יש קשר בין השניים.
*
מאז ומעולם שנאתי את המציאות האנושית. זו מציאות מכוערת, מלאת פגמים, חלשה ועלובה. לרוב היא אפילו לא אסתטית מספיק בכדי להיות מלנכולית או מתוחכמת דיה בכדי להיות משעשעת. אפילו את האכזריות, שריד פואטי של מה שאמור היה להיות מציאות כהוויתה, לקחו ומעכו והלבישו אותה אצטלות פוליטיקלי-קורקטיות שעושות לי שפשפת מרוב חיכוך. עוטפים אותה יפה, את המציאות כהוויתה, שלא תעליב בטעות אף אחד. בקיצור, המציאות לדידי הפכה להיות לה מין קלישאה גרוטסקית, שלא לומר פתטית.
רק שיש דבר אחד יפה במציאות, והוא הסובייקטיביות שלה; היא קיימת רק כשאפשר לתפוס אותה. עץ שנופל ביער, למשל, לא עושה שום קול; מקסימום הוא גורם לתנועת אויר כי זה מה שיודעים לעשות עצים נופלים. זה רק אם אני שאהיה שם, רק אם האוזן שלי תקלוט את תנועת האויר הזו, שהעץ ירעיש כשהוא חובט באדמה. תנועת אויר מתורגמת לקול רק כשיש קולטן שיודע להעביר אותה הלאה [אצלנו הקולטן הזה, אגב, הוא שערות קטנות ורגישות לתנועת אויר בתוך האוזן; אלו שנהרסו במועדונים שכבר מזמן אבד עליהם הכלח]. אחר כך צריך הקולטן להעביר את האינפורמציה הלאה בצורה מקודדת למערכת תרגום שיודעת לפענח ולזהות שתנועת השערות באוזן מייצגת בעצם רעש, שינוי בעולם החיצון [אצלנו מערכת התרגום, אגב, היא המוח; זה שנהרס מכל הזבל שאנחנו דוחפים לתוכו מדי יום ביומו]. ושני אלה, הקידוד והתרגום, הם סובייקטיבים לחלוטין. במילים אחרות: המציאות קיימת בשבילי רק אם אני זמין לה, רק אם היא נוגעת לי באיזשהו מימד זמן-מרחבי קרוב מספיק; אחרת היא חסרת חשיבות לחלוטין. מכאן יוצא כמובן שאין שום טעם בהתעסקות ב"מציאות" שאין לה נגיעה ישירה אלי באותו זמן-מרחב קרוב. היות והתעסקות כזו דורשת זמן, והזמן הוא יקר, מכאן שהתעסקות ב"מציאות" רחוקה, תיאורטית, ביערות שאני לא מכיר, היא בזבוז של משאבים יקרים ולכן מיותרת. מלחמה אפשרית הופכת למשמעותית רק כשעלול בכל רגע ליפול עלי טיל ולהרוס לי את הקפה של שבת בבוקר, וגם אז אין הרבה מה לעשות חוץ מלקוות שהראשויות ניקו כבר את המקלט הקרוב מכל השתן ששם. חרחורי המלחמה, לעומת זאת, הם חסרי חשיבות בעליל עד שלא נשמעת האזעקה.
אז אני אדם רציונאלי והתשובה הרציונאלית לבעיה הזו [את השרשת הלוגית המדוייקת אני משאיר לקוראים המזוכיסטיים יותר] היא שילוב של ניהיליזם ואסקפיזם ואקזיסטנציאליזם וסוריאליזם ועוד שלל -איזמים כאלו שגורמים לך להרגיש נורא חשוב ומלומד גם אם בסוף יוצא שאתה עטוף בניילון כי המציאות שלך הופכת להיות Carpe Diem אחד גדול. אכול ושתה וקטוף מהר כל מה שאתה יכול כי תיכף כל זה ייגמר ומחר נמות ושום דבר הרי לא חשוב מלבד לעשות לעצמך טוב. אבל אז אתה נחשף לבעיה שלא חשבת עליה קודם, כשניסחת לעצמך את ה -איזמים הנרקוטיים שלך. פתאום, אחרי שקטפת כבר כל מה שבהישג המיידי של ידך, שום דבר לא נוגע. שום דבר לא חודר את הניילון כי אתה לא באמת יכול לשנות משהו וכי רוב הדברים שכתובים בעיתון לא באמת נוגעים לך ולא באמת שייכים ליער שלך. הם רעשים ביערות אחרים והם לא קיימים. ואיך ייגעו אם אינם קיימים? ומה לעשות שכריתת היערות בעידן המודרני שלנו מותירה את היער שלך קטן והולך מרגע לרגע? מה לעשות שהריגושים הזמינים מתנקזים למי יזכה באיזו תכנית טלויזיה מטופשת? זה סוג של ממיפיקציה עצמית שאתה מוצא את עצמך בתוכה וזה לחלוטין לא SSC ואין אף אחד ששומר עליך שלא תחנק. אתה פשוט מוצא את עצמך מפסיק להתרגש מכל דבר קטן כי כבר ראית כזה ושמת לב מספיק בכדי לחוות אותו.
אין ברירה, צריך אלימות. משהו שיחדור את הניילון ויגרום לכל עץ שכבר כן נופל ביער שלך לעשות קצת יותר רעש, או אולי צריך להפיל קצת יותר עצים ולהסתכן בקצת פחות ירוק בעיניים. בכל מקרה, אתה צריך משהו שיגרום לך להרגיש שוב. אז אתה משיג לך משהו שיחדור את הניילון, חתיכה של מציאות מזוככת ומרוכזת ובדיוק כמו שאתה רוצה אותה, כזו שנוגעת בדיוק במקומות שבהם אתה רוצה שתיגע ובאותה העצמה שאתה רוצה אותה וזה באמת עוזר, בהתחלה, ונותן איזשהו תירוץ לחיות. אבל אז שוב עולה הירח, ואחריו השמש ואיתה המציאות שבחוץ שמנסה בכוח להשפיע עלייך כי לאן שלא תפנה תראה אותה במערומיה העלובים. ועכשיו כדי שתרגיש קצת פערת לך חורים בניילון ופתאום מעצבן אותך הנהג הדביל ההוא שחתך אותך בכביש. אתה יודע שזה אידיוטי להתרגז על טיפשותם של אחרים אבל הניילון מחורר כדי שמשהו יצליח בכל זאת להכנס וקשה לשלוט בדיוק במה יכנס מתי. איכשהו היא שוב חודרת דרך החור שפערת, המציאות המגעילה הזו, ואתה שוב מוצא את עצמך מפציץ את האוזניים במוסיקה שאתה אוהב בכדי להתעלם ממנה ולעשות שוב רק את מה שנכון לך. כמו ילד, כמו פיטר-פן רק עם –איזמים מנוסחים היטב. ואתה יודע שאתה אדם ריאלי (לכל הרוחות, אתה הרבה יותר ריאלי מכל המפגרים שרצים שם במבוך האידיוטי שלהם) אבל קיבינימאט, זה שוב אתה שצריך לבנות לך את המציאות, לארגן אותה כמו שאתה רוצה כי בחוץ מגעיל מדי ולא רלוונטי.
עוד שכבה של ניילון, הפעם עבה יותר.
ואתה מחפש, כל כך מחפש מישהו לחלוק איתו את הריאליזם הרלטיוויסטי הזה, ואין. זה הכל זבל שם בחוץ וכולם רצים כל הזמן משום מקום לאף מקום בידיים מלאות בשום דבר כאילו אשכרה יש למה להספיק. אפילו לא מצחיק אותך כבר לעמוד בצד ולהתבונן כי אתה כבר מכיר את הרוטינה. ופתאום כל דבר בר-חלוף שלא משאיר שום חותם הוא מיותר, ומה תעשה עם התובנה שהכל הרי חולף?
*
כאן נכנסים הדגים שלי לתמונה. כי להביא ילדים, למשל, זו אופציה. בחכמתה האינפנטילית סיפקה לנו האבולוציה כלים מצוינים להפגת חיפוש-המשמעות הסיזיפי הזה, ועם אמא אבולוציה קשה להתווכח. ישנם שני כלים כאלו, למען האמת, ושניים בלבד: הראשון הוא פרו-ורבו, השני הוא שוב ה- Carpe Diem הארור הזה שעושה לך לרצות, ועכשיו, את כל מה שעושה לך נעים. היא כל כך מתחשבת, האבולוציה, שגרמה אפילו לסקס להיות מעשה הדוניסטי כך ששני העקרונות הנ"ל מתחברים להם יופי ואנחנו יכולים לשטות בה וללבוש קונדום ולבחור רק באחד מהם. הטיעון להביא ילדים כדרך להתמודד עם חוסר התכלית הוא פשוט. ראשית, זה טבוע בנו: אם לא היו ההורים שלנו מביאים אותנו לעולם לא היינו קיימים, ואם הם הביאו אותנו כנראה שמשהו גרם להם לעשות את זה ויש כמה וכמה מחקרים שיראו היטב שהתכונה הזו, של להתרבות, עוברת בתורשה. יוצא שלהביא ילדים היא תכלית כשלעצמה. שנית, ילדים גורמים לך להתעסק בכל דבר אחר מלבד עצמך, כי כמה זמן כבר יש לך בכדי לנסח את ה –איזמים שלך כשאתה צריך להחליט בזמן-אמת איזה חיתול סופג יותר? איכשהו הם מצליחים לנקז הכל, העוללים, גם אם זה עולה לך בכמה שערות לבנות ומינוס בבנק. הטיעון ל- Carpe Diem הוא פשוט אפילו עוד יותר, והוא נסוב סביב העובדה המשעשעת שאכן מחר נמות ואכן, לאכול ולשתות זה חשוב ולכן נעים. אז הנה, עם כל הצניעות, פרושה לפנינו משמעות החיים: תעשו ילדים, תעשו מה שעושה לכם טוב, ויהיה בסדר; גם ככה תיכף תעברו לעולם שכולו.
*
אני יושב בהופעה של דניאל זמיר.
כלומר, בשבילי זו הופעה של דניאל זמיר, בשביל שאר הקהל זו הופעה משותפת של שם-טוב לוי ואחריו דניאל זמיר. הזמיר הזה הוא תופעה, בלי צחוק. מדובר בנגן סקסופון סופראן (אחד הכלים הקשים יותר בג'אז) שחי ובעט בסצנה הניו-יורקית, ניגן עם אנשים כמו ג'ון זורן ושאר מריעין-בישין והיה חבר בלהקה הקרויה 'סטלה' עד שיום אחד חטף כאפה אמריקן-ג'וייש-סטייל וחזר בתשובה. מאז אלוהים מנגן לו דרך הידיים; בכנות, הבחור גורם לך לרצות לחזור בתשובה, להאמין שיש כוח גדול יותר מהאדם. הוא עף שם בהופעות, ממש עף ומעיף אותך, בהנחה שאתה מסוגל להתרכז מספיק בשביל לעקוב אחרי הוירטואוזיות הזו, יחד איתו. הוא לוקח קטע מוסיקלי ומפרק לו את האמא והונדליזם שלו חינני ומרגש בצורה בלתי רגילה. מומלץ בחום לכל מי שאוהב דברים שבורים, מרוסקים, מעוכים וכל-כך, אבל כל-כך יפים.
בכל אופן, את השם-טוב לוי הזה אני דווקא לא ממש מסמפט. זה לא שיש לי משהו אישי נגדו; הוא פשוט משעמם אותי, הוא לא חודר את הניילון ולו במעט. אני יושב בהופעה שלו וסובל בשקט ומחכה שהזמיר יעלה כבר, יגרום לי טיפה להתרגש ויצדיק את החור שחשפתי בשבילו בניילון שלי. השמטוב הזה, במפגיע, לא מפסיק לבלבל לי את המוח עם מוסיקה למפגרים. ואז אני חוטף את זה, בלי התראה מוקדמת. מסוג הדברים שגורמים לי להבין בדיעבד כמה עבה הוא הניילון הזה שבניתי לי במרוצת השנים וכמה מרענן, בהתאם, הוא האויר שחודר דרכו כשנוצר בו חור. ודרך החור הזה יכולים להכנס גם דברים שאתה לא ממש רוצה שיכנסו. זה לא SSC, כאמור.
הם מוחאים לו כפיים, לשמטוב, כי הוא ניגן משהו שהם מכירים. חלקם רוקדים בתנועות משונות, נסחפים בקצב המסודר היטב, הצפוי. הם נהנים מאד ורק אצלי משהו מתבלבל ואני כמעט יכול לשמוע 'קנאק' קטן בפנים שהופך את הקערה על פיה. הכל נצבע בשחור ואדום והאדמה מתחילה לרעוד בתנועות עדינות ובא לי פתאום להקיא, פיסית. אחר כך בא לי שהם יקיאו זה על זה תוך-כדי ריקוד ואז שיוציאו סכינים גדולות ויתחילו לשחוט זה את זה בתנועות המוזרות של הריקוד שלהם, כבדרך אגב. אני רואה פתאום את צביקה הדר עומד על הבמה ומנצח על הטבח עם אזניה תקועה באוזן ומיקרופון מול הפה. אני רואה אותם יורדים על הברכיים ומתחננים לרחמים מצביקה'לה והוא מנענע בראשו וזוקר את אגרופו ואז מצביע באגודלו למטה והם כולם הופכים לעיסה מגוחכת של דם ושתן לצליליו העמומים של השמטוב השקוע בעצמו. אני רואה אש מתפשטת באולם ואוחזת בהם כשהם רוקדים, מאיצה את תנועות הריקוד שלהם ועושה להם להתנועע באמת, מאושרים להיכחד בקצב הנעים של השמטוב. Ave imperator! morituri te salutant, הם צועקים כשידיהם מתנופפות באויר בקצב המוסיקה אל מול מר הדר, אלילם עלי אדמות. התמונות רצות אצלי בראש בקצב מרגיז שמונע ממני להתענג על כל אחת בנפרד ובליל מחריד מציף אותי; אני מחייך בעונג ונותן לעצמי להסחף במחשבות. נעים לי לדמיין אותם ככה, מגשימים את הוויתם העלובה. הם מוחאים כפיים ואני מתחיל למחוא יחד איתם בהתלהבות למר לוי המכובד שקוצר את התשואות בעווית מלאת חשיבות עצמית. אני מוחא כאילו הייתי במשחק כדורגל או בקוליסאום: אצבעות פרושות חזק לצדדים, מבט מלא דם בעיניים, כף יד אחת חובטת בשניה בעצמה גרוטסקית שמושכת אלי כמה וכמה מבטים נגעלים ששואלים אותי בעיני העגל שלהם: "מה, אתה בשו?ק?". כן, אני בשוק, תודה ששאלתם. אני הופך לתמונה מקאברית של עצמי וארס נוזל ממני לכל הכיוונים כשאני ממשיך למחוא בהפגנתיות גועלית, מראה להם בדיוק מה אני חושב עליהם. אני מיישיר אליהם מבט מזוגג, לעגלים. לא אכפת לי שייראו כמה אני נגעל מהם, להפך; הגועל שלהם מדרבן אותי. בא לי להתחיל לשרוק ולצעוק שהשופט בן-זונה אבל האישה שאיתי מושכת אותי אחורה ואומרת לי, בחיוך מבין-עניין, להתנהג. היא מכירה אותי וטוב שהיא שם לסתום לרגע באצבעה את החור בניילון. אני נרגע ותוקע את המבט במדרגות, מחכה שכבר יעלה ההוא שיכול קצת לרגש אותי בכיוון חיובי יותר. מדי פעם הם עוד מסתכלים עלי, העדר, אבל אני כבר לא באמת רואה אותם. אצלי בראש יש תמונה של שואה גרעינית.
*
הדגים הגדולים שלי אוכלים את הדגים הקטנים שכרגע בקעו מהביצים שהטילו. דברים כגון אלו מצליחים תמיד להכנס, ובשמחה, דרך הניילון שלי. זה מזכיר לי משהו שאמר פעם ג'ונתן סוויפט כששאלו אותו מה הפתרון לבעיית האירים. הוא ענה שלאירים, בהיותם נספח קתולי של אנגליה, יש שתי בעיות: יש להם יותר מדי ילדים ופחות מדי אוכל. לכן, אמר בציניות (שכן היה אירי בעצמו), הפתרון הפרקטי ביותר הוא לתת לאירים לאכול את הילדים שלהם, ובא לבריטניה גואל.
פעם יהיו לי ילדים והם יהיו המאושרים בעולם ואני לא אוכל אותם גם אם אהיה ממש רעב.
עד אז אני בוחר לעטוף את עצמי בעוד שכבה ולברור בקפידה מה לקטוף, איפה, מתי ובעיקר עם מי לחורר את הניילון. ככה אני אוהב את זה, גם אם זה לא תמיד בדיוק SSC.
לפני 15 שנים. 20 באוגוסט 2008 בשעה 19:30
