Con-Trust

"מה שלומך?" הוא שואל אותי בכניסה למעלית; סתם מישהו, אני בקושי זוכר את שמו. הוא לא באמת שואל.
"לא-רע," אני עונה ובאמת מתכוון לזה.
"נו, לא-רע זה מצויין" הוא מתעקש.
"לא, זה פשוט לא רע," אני עונה. "'מצויין' הוא רק חלק מהקבוצה הזו של דברים לא-רעים, בדיוק כמו 'טוב מאד'. זו קבוצה די גדולה".
"זו קבוצה אינסופית, כשחושבים על זה," הוא חושב על זה. "גם 'איום ונורא' הוא בעצם לא-רע. אתה בעצם לא אומר כלום כשאתה אומר שלא רע".
"לא. 'איום ונורא' הוא דווקא סוג של רע. כשאיום-ונורא לך בהכרח גם רע לך, וככה גם כש'ממש מגעיל'. 'לא-רע' הוא פשוט לא צד אחד של הסקאלה, וגם זה משהו. לפעמים צריך להסתפק במועט"

אנחנו מגיעים למגרש החניה והוא עדיין מהורהר, לא מבין איך שאלה כל-כך פשוטה יכולה להיות פתאום כל-כך מסובכת. גם אני לא, בעצם. פעם היו פשוט מרימים קצת את הכובע כדי לומר שלום ושואלים רק כשרוצים תשובה. זה היה הרבה יותר מוצלח.

"שיהיה לך ערב טוב," הוא אומר בהיסח הדעת כשדרכינו נפרדות שניה לאחר מכן.
"או לפחות לא-רע," אני מפטיר בחיוך והוא מחייך בחזרה.
"לפחות לא רע".



אולי עכשיו, כשקצת לא-רע, אני יכול לחזור לכטוב.