אני אוהב דגים.
באמת, אני מת עליהם.
רק לא דגים למאכל.
ולמה לא דגים למאכל, במטותא ממני?
או, טוב ששאלתי.
אחרי שעות רבות של אוטופסיכואנליזה ואלכוהול עלה וצץ לו הזכרון הבא:
אני קטן. ממש קטן, בן איזה ארבע או חמש, בגיל שבו הכל נראה גדול.
אני הולך עם אמא לשוק לערוך קניות לשבת, מה שאומר שהיום יום שישי והכל עמוס לעייפה באנשים ובזבובים שבאים אתם ונטפלים לפירות המסכנים רק כי הם מתוקים. התחנה האחרונה: חנות הדגים. תור ארוך ומלא ברגליים שמחכות למוכר הדגים (הד?ג?ן?) שייתפנה. האויר, כמו תמיד באזור המרכז ובסיפורים מעין אלו הוא חם, לח ועומד.
ואז מגיע תורנו.
כל מה שאני רואה הוא דלפק עץ ענק. מאחוריו כנראה יש משהו אבל אני נמוך מדי בכדי לראות אז אמא מרימה אותי והמוכר שואל אם אני רוצה לבחור. תמיד אהבתי לבחור; הוא מצביע על הדלפק שמתגלה, ממרומי הידיים של אמא, כבריכה עמוסה בקרפיונים. תענוג: הם שוחים להם לכל עבר, משפריצים מים ועושים גלו-גלו כזה של דגים עם הפה הגדול שלהם. תענוג אמיתי לילד קטן; אני מצביע על דג.
לפני שאני מבין מה קורה נכנסת רשת גדולה למים ותופסת את אחד הדגים, אולי זה שאני הצבעתי עליו ואולי לא; הם נראים כולם דומים מאד בבריכה הזו. פתאום הדג מונח על דלפק העץ והמוכר שואל אותי אם זה הדג שרציתי. אני מבולבל ולא עונה, רק בוהה בעיני הדג הפעורות שבוהות אלי בחזרה ובפה שעסוק בגלו-גלו מאומץ באויר העומד. והדג כולו, מדי פעם, מקפץ על הדלפק. הוא שואל שוב, הדגן, ואני לא עונה. כולי נעול על העיניים והפה של הדג.
גלו-גלו.
הדג ממשיך לקפוץ ולפרפר אבל מפסיק כמעט מיד כשנוחתת על ראשו, בצורה לא ממש מדוייקת, אלת עץ גדולה וחומה. ואז הוא מקפץ שוב, והאלה מכה שוב, והוא שוב קופץ והאלה מכה עוד פעמיים והוא מפסיק לקפוץ, הדג. האלה דווקא ממשיכה עוד כמה פעמים. הדג לא מפסיק להסתכל עלי גם כשקופיץ גדול ומיומן מוריד לו את הראש שמתגלגל קצת מעצמת המכה. הדגן זורק בהיסח הדעת את הראש הכרות לקופסה צהובה וטובל את (מה שהיה פעם) הדג בבריכה ואז עוטף אותו בנייר עיתון והוא נכנס לסל, ליד העגבניות והחסה. עוד היו סלים בתקופה הזו.
זהו, חזרנו הביתה.
רצחתי דג.
אני עוד זוכר את תחושת ההתרגשות מהמחשבה הזו ואיך היא התערבבה בבחילה הנוראית שעטפה אותי.
~~~
מדהים איך הראש שלנו עובד. הטראומה הקטנה הזו כבר עברה מזמן; כבר לא אכפת לי שרצחתי את הדג ההוא ואני כבר לא תוהה ואפילו מבין היטב את תחושת ההתרגשות (שלא הייתה לחלוטין בלתי נעימה, אגב) שהייתה לי מלראות אותו מקפח את חייו, חסר אונים מול הבחירה שלי. מה לעשות, למזלו הרע אנחנו חזקים יותר ורעבים יותר וזה מקנה לנו, בני האדם, סוג של יתרון טבעי. אני אפילו לא כועס על הבנזונה הזה, הדגן, על אף שלא אשכח את החיוך שלו למראה הפליאה שלי על ראש הדג המתעופף, ערס מגודל וחסר בינה שכמותו. אפילו אין לי שום בעיה לאכול דגים יותר.
ועדיין, היום – הרבה מאד שנים אחרי - יש לי שלושה אקווריומים בבית.
הם מלאים בדגים חיים ושמחים שנהנים להסתובב בסביבה הצומחת והירוקה שארגנתי להם, ויש להם מספיק חמצן.
מדהים איך הראש שלנו עובד.
לפני 15 שנים. 5 בספטמבר 2008 בשעה 13:29
