היא שוב באויר, תחושת הקיצון הזו. כבר כמה ימים. זה קורה מדי פעם שהעולם מתחיל להסתובב הפוך, שמשהו משתנה.
אולי זה הסתיו ואולי זה ילדות צרפתיות קטנות בתיקים אדומים, אבל שוב יש משהו באויר.
אין לזה בהכרח חוקיות. או לפחות לא כזו שאני יכול לראות (וניסיתי). מין תחושת פקק, תחושה פקוקה. לאחדים היא עושה חשק לבכות, לאחרים היא עושה חשק לשבור משהו ויש את אלו שדווקא טוב להם, אלו שהאושר פתאום מציף אותם ללא סיבה נראית לעין. אנשים שונים מגיבים לזה שונה. זה משהו באויר וכל אחד קולט אותו אחרת, אחדים נסגרים ואחרים נפתחים ובכל מקרה יש בזה משהו מחוסר האונים. אני שונא חוסר אונים וזה עושה לי חשק לבטהובן. דברים מוזרים קורים כשהוא מתחיל לזמזם לי באזניים והמיזנתרופיה הופכת אקספוננציאלית.
יש כל כך הרבה שקורה סביבנו ואנחנו לא יודעים. זה יכול להוציא אדם רציונאלי כמוני מדעתו. היא שואלת אותי מה קרה, אם יש סיבה, ואני מסביר שפתאום יש המון סיבות אבל זה בגלל התחושה, ולא להפך. צריך לדעת להבדיל מי הביצה ומי התרנגולת. זה המשהו הזה באויר שאי אפשר לשים עליו את האצבע. זה מזכיר לי שניסו פעם להבין למה יש את הצלילים האלו שעושים לנו להצטמרר* בחלחלה: גיר בזוית לא נכונה על לוח, מזלג וסכין על צלחת, שיניים על מגבת, צמר-גפן, כל אחד והצליל שלו; כל אחד ומה שעושה לו רע. גילו שיש מספר קטן למדי של צלילים כאלו, שרוב האנשים מצטמררים למשמע צלילים מאד מסויימים. זה אומר, כנראה, שהצלילים האלו מזכירים לנו משהו; מן תודעה קולקטיבית אבולוציונית מימים עברו, סוג של רגישות. אחר-כך הלכו ובדקו מה בדיוק גורם לנו להצטמרר: בודדו קבוצות של תדרים מהצלילים האלו וגילו אילו תדרים מצמררים אותנו. הסתבר שהם נמצאים ברובם בכלל מחוץ לספקטרום השמיעה המודעת שלנו: אפשר להשמיע לנו משהו שלא נשמע בכלל אבל נצטמרר כהוגן. מצאו מכנה משותף. ואז הלכו וחיפשו מה בטבע עושה את אותם צלילים וגילו משהו מעניין: הם כולם מבשרי רעות. רעשים טרום-געשיים, למשל, מוציאים תדרים כאלו. גם לפני רעידות אדמה. אולי זה מה שעושה לכל כך הרבה חיות לדעת מתי עומדת להיות רעידת אדמה (ואסונות טבע אחרים) הרבה לפנינו. אולי זו הסיבה שהם יודעים לברוח, הם מרגישים "משהו באויר" ובורחים. רק אנחנו, מין מטופש וחסר אונים שכמותנו, נשארים לתהות כשהעולם סביבנו נחרב. מסקנה: אנחנו קולטים לפעמים דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו קולטים, ובטוח שלא יודעים מה הם אומרים. זה לא חייב להיות צלילים, אגב. זה יכול להיות כל דבר.
וגם עכשיו, כשרוטורים עפים בלי סיבה מיוחדת וכשילדות קטנות נמצאות נרקבות בנחלים מזוהמים, יש את המשהו הזה באויר, משהו שנקלט איפשהו מחוץ לספקטרום החושים המודע ועושה לי בטהובן. אני יודע שאני לא לבד, שעוד אנשים רגישים מספיק מגלים פתאום שהכל נופל להם מהידיים בימים האחרונים. אני משתדל להקיף את עצמי באנשים שיש להם את הרגישות הזו וכולם, ובלי שום קשר זה לזה, יכולים לדווח על המשהו הזה באויר, על הפקק. אנשים שונים ימצאו לזה הסברים שונים: החל מחסימות אנרגטיות ושאר מושגי ניו-אייג', דרך מצב הכוכבים בשמיים ושאר מושגי אולד-אייג' וכלה ברמות הורמונים שמשתנות בגוף בגלל חילופי העונות ושאר מושגי אינטלקטואל-אייג'. שורה סופית: הכל פקוק.
צריך להזהר בימים כאלו, לשים לב. והכי חשוב: צריך לדעת שגם זה יעבור. תיכף, או-טו-טו ואם העולם לא ייחרב בינתיים, הכל יחזור לקדמותו והחורף שאני מחכה לו כבר חצי שנה סוף סוף יגיע והכל יפרח שוב והרחובות יהיו שטופים ונקיים מאדם וכל הזבל יחזור לחורים שממנו הוא בא, משאיר אחריו עולם קצת יותר נקי.
~
* הנה, קצת שטחי, אבל משהו על צמרמורת
לפני 16 שנים. 12 בספטמבר 2008 בשעה 6:22
