אין זה סוד שבין האשה לגבר, בין הזכר לנקבה, בין המין היפה למין החזק ישנם מספר הבדלים מהותיים. כן, כן, עם כל הרצון הטוב לשיוויוניות ולביטול כללי של מגדרים באשר הם – זכרים ונקבות אינם שווים כלל. אחד ההבדלים המהותיים ביותר, למשל, הוא המחסור באשכים שנשים רבות נוטות ללקות בו.
"את אף פעם לא תביני בעיטה בביצים," אמר המשורר.
על כן מצאתי עצמי תוהה ערב אחד, בעודי רוכן מעל צלחת אסטתית למדי ובה מעדן מוח ואשכים, האם יצליחו פעם בנות המין היפה להבין את הרגשתו השנויה במחלוקת של גבר הבא לטעום מנת אשכים.
מסתבר כי בין מוח לאשכים, אגב, יש הרבה מאד נקודות דמיון ועל-כן לא תמהתי כלל על השילוב המונח לפני בצלחת. אפילו דה-וינצ'י, למי שמכיר את רישום הזיון המפורסם שלו, צייר את הקשר בין נוזל הזרע והמוח. ישנם למשל חומרים הקיימים רק במוח ובאשכים ובשום מקום אחר בגוף. יתרה מכך: המוח והאשכים הם האיברים היחידים המבודדים היטב משאר הגוף וממחזור הדם, האחד על-ידי מה שקרוי מחסום דם-מוח והשני על ידי (כמה מקורי) מחסום דם-אשך. ואם כבר ברור לכולם כמה חשוב הוא המוח, הרי שהדמיון מצביע יפה על חשיבותו של האיבר ההזוי הזה, האשך, שהוגש לי לצד מנת מוח ברוטב סמכמך ולשמחתו הגלויה של לאונרדו תנצב"ה.
ועם זאת ועל-אף הדמיון, לא כאב לי שום דבר חשוב כשאכלתי את מוחו הצלוי של איזה הולך-על-ארבע שלא הכרתי מעולם. זה היה טעים למדי אפילו; מעט תפל אולי, אבל ספג לתוכו יפה את כל הטעמים והריחות של הרוטב הנעים שסביבו. וכראוי למוח – הוא גם היה חריף. חבל שלא יכולתי לשוחח איתו, הוא בטח היה גם חד.
והנה משסיימתי לטרוף את מערכת העצבים המרכזית ניטלה עלי המשימה הבאה: לאכול שני אשכים, קטנים למדי, שישבו להם בתמימות לצד מה שהיה פעם הרוטב של המוח. הם, במפגיע, היו דווקא עירומים לחלוטין ולא נחו בתוך שום רביכה משל עצמם. פשוט ניצבו להם שם בצד וחיכו, רגועים ובטוחים בעצמם, כמעט מאיימים בפאסיביות שלהם. הם כלל לא נראו מפוחדים, להפך: הם נראו כאילו יש להם משהו להסתיר.
הפכתי רבות בשאלה מה לעשות עם המזלג: האם יש לנעוץ אותו באחד האשכים או שמא לאסוף את האשך, בעדינות ובזהירות מירבית, משל היה עגבניית שרי חלקלקה. עצם המחשבה על נעיצת מזלג באשך העבירה צמרמורת קרה בתוך כל הוויסקי שזרם לי במורד עמוד השדרה ואיכשהו נכמרו רחמיי: לנעוץ מזלג באשך? מה עשתה לי החיה המסכנה הזו שאתעלל בה ככה? מצאתי עצמי משחק באשך הצנום ותוהה ביני לביני בשאלה הרת הגורל: נעיצה או איסוף. והנה לבסוף נפלה ההחלטה: אם כבר לאכול אשך הרי שאין פה שום מקום לרחמים או סלחנות ויש ללכת על כל הקופה ולנעוץ דווקא, כראוי להדוניסט שכמותי, בניגוד לכל הגיון טבעי ובניגוד גמור עוד יותר למה שצעקה עלי מפשעתי שלי מתחת לשולחן. ומעבר לכך, חלפה בי המחשבה שנסיון איסוף עלול בהחלט להגמר באסון ובנפילתו של האשך חזרה לצלחת או, גרוע יותר, לרצפה. ובהיותי גאה למדי באשכיי הפרטיים לא יכולתי להסכים כלל עם המחשבה על אשך כלשהו, זר ככל שיהיה, ניתך על הרצפה הקשה ומוכיח את מצב הביניים הזה שהוא בדיוק בין מוצק לנוזל. ההחלטה נפלה סופית: יש ללכת על נעיצה, גם אם זה קצת כואב.
לא יכולתי שלא להתכווץ בעודי תוקע באכזריות את המתכת הקרה באותו איבר מופלא; הרגשתי סאדיסט נוראי. לא סתם הפכו האשכים, הביצים, התכשיט-המשפחתי, הקוחונס [עם קריאת המילה האחרונה יש לשלוח יד קדימה, לפתוח קמעה את האצבעות כשכף היד פונה כלפי מעלה ולבצע תנועות חפינה עדינות] לסמל סטטוס. יש בהם משהו, באשכים, והכאב הוא כמעט מוחשי רק מלחשוב על אשך נלעס; המחשבה כמעט בלתי נסבלת. מדובר, יש להבהיר, בכאב פנימי עמוק. זהו כאב שאינו ממוקד דווקא אלא כזה הנובע איפשהו מכיוון הבטן התחתונה ודרומה, כאב שאני מוצא עצמי מתקשה מאד בהסברתו למחוסרות אשכים. אין להשוותו למשל לכאב היכול לנבוע מלעיסת דגדגן, שאותו הייתי מתאר לעצמי דומה לכאב הצפוי מלעיסת פטמה, גם אם מרוכז בהרבה. לא לא, זה משהו אחר לחלוטין, זה עמוק יותר, שורשי יותר. יש בו תוספת מנטאלית בלתי ניתנת להסבר, כאילו כל מהותו של ההולך-על-ארבע ז"ל מונחת פה לפני בצלחת וכאילו בגלגול הבא אני הולך להענש כשחבורה של חדלי אישים צרפתים שיכורים יטרפו לי את אשכיי שלי באיזו מסיבת קוקטייל של בנקאים משועממים בחליפות טוויד חומות. יש משהו בלתי מוסרי בעליל באכילת אשכים של מישהו אחר.
אבל היה מאוחר מדי לסגת והאשך כבר משופד היה על המזלג, אז לעסתי אותו באיטיות וניסיתי להתענג על הטעם במחשבה שאם כבר קניתי לי מקום במסיבת הקוקטייל לפחות כדאי ליהנות מהחטא הקטן שלי. הוא נגמר מהר למדי, האשך, ודווקא היה די טעים. בן-זוגו כבר היה קל יותר ללעיסה ולעיכול [איכשהו לאכול אשך בודד הרגיש לי חטא גדול יותר מלאכול זוג. לך תבין]. ההתכווצויות מדרום לבטן התחתונה החלו שוכחות לאיטן.
כשסיימתי לגמתי עוד קצת מהוויסקי שלי, קינחתי את פי והייתי צריך להתאמץ מאד על-מנת לא לבקש סליחה מנשמתו המנוחה של אותו מעלה גירה עלום. אבל דברים אחרים החלו קורים מסביב והמחשבה עזבה אותי; נראה היה כאילו צלחתי גם את זה.
אבל זה עדיין לא מרפה ממני, כבר כמה ימים אחרי. אני חייב להוציא את זה החוצה. זה עדיין מציק לי שם, מדרום לבטן התחתונה.
אז הנה, בפומבי ובתקווה שאותה נשמה נאלמת של מעלה הגירה המנוח קוראת את הפוסט הזה,
ובכל הרצינות והכנות והאמפתיה:
סליחה.
לפני 15 שנים. 19 בספטמבר 2008 בשעה 17:08
