הפוסט הזה התחיל דווקא בעקבות משהו שכתב מישהו אחר כאן ושכדאי לעיין בו לפני שממשיכים לקרוא. הפוסט ההוא בפורום (כמו רבים כמותו) הוא אמנם דמגוגיה, אבל זה הרי העניין עם דמגוגיה: אתה יכול להתווכח עם משמעותן של העובדות ולהתאים אותן לצרכיך, אבל אתה לא יכול להתווכח עם העובדות עצמן.
כך יצא שחשבתי לי מפעם לפעם, בעודי מעלעל בין דפי הכלוב, האם כל הנשים הן באמת זונות כפי שטוען הנ"ל [* סייג חשוב ביותר: באומרי "זונה" כאן אינני מתכוון למובן המצומצם של המילה. לא על אלו המקבלות כסף תמורת גופן אני מדבר. "זונה" כאן אינו במשמעות המילולית אלא במשמעות של "אישה הרוצה שישתמשו בה", בדומה לכוונתו (כך נראה לי) של כותב הפוסט המלונקק לעיל. התנצלותי הכנה לזונות האמיתיות; זה פשוט עניין של חיסכון במילים]. טוב, ברור שלא כל הנשים זונות ושמשפט שמתחיל ב"כל הנשים" הוא כנראה דמגוגיה בלי קשר להמשכו, אבל האם, בממוצע, בכל אישה יש זונה? והאם הזונה הזו היא מאותו סוג אצל כל הנשים? היש אמת בפרסום?
הנה למשל שיר שכתב יוסי בנאי וביצעו, בלאדינו מתקתק כל-כך, הגשש החיוור. והגששים הרי הם בדיוק ההפך מדמגוגיה: לוקחים את העובדות, אלו שכולנו מכירים, ופשוט זורקים לך אותן בפרצוף. השיר, בכל אופן, נקרא "סיפור אהבה מהחיים" והחלק הראשון שלו הולך כדלקמן [להגברת ההנאה, מומלץ בחום לקרוא אותו בקול רם]:
עמדה לה נערה בחלון
יפה ומתוקה כמו מלון
עברנו על ידה ולה קראנו
אך היא לא הסתכלה עלינו
קראנו לה מתילדה מתילדה
והיא עפעף אפילו לא הנידה
קראנו לה פיפיטה פיפיטה
והיא מבט אחד עלינו לא הביטה
ניסינו גם שושנה שושנה
ושרה ולילי וציפקה וטיטינה
אבל הנערה המתוקה כמו מלון
לא שמה עלינו אפילו אסימון
פתאום בא איזה בנאדם שהיא לא מכירה
נכנס לחלון ונתן לה בפ?נים סטירה
והיא, לא תאמינו, הלכה עם הנבזה
והם חיים באושר עד היום הזה
וזה בא ללמד אותנו ועוד איך, ועוד איך, ועוד איך,
שבחיים שום דבר בטובות לא הולך, לא הולך, לא הולך.
[החלק השני של השיר מדבר על טעויות של שולטים מתחילים והוא לא מעניינינו כאן.]
*
אני זוכר את התהייה הזו כילד, את התהייה שהעלה כותב הפוסט לעיל ולפניו יוסי בנאי. אני זוכר איך הייתי מסתכל עליהן ותוהה ביני לביני [שהרי גברים תוהים, אם בכלל, רק בינם לבינם]: "מה, לכל הרוחות, היא עושה איתו?!". זה היה מוציא אותי מדעתי אז.
הנה למשל, הייתה בחורה בכיתה שלי, דנה קראו לה, והייתי מאוהב בה עד מעל הראש לאיזו תקופה. זוכרים את האהבות הראשונות ההן? היא הייתה בלונדינית והיה לה חזה גדול ויפהפה שהייתה מחככת ללא הרף או צניעות בחזה? היפה לא פחות של חברתה הברונטית קרן [לקוראת דנה או קרן: זו לא את; לכל הבחורות קראו אז דנה או קרן ולכולן היה חזה יפהפה], במה שהיה פעם "המחששה": המקום בו הייתה זוית טובה מספיק לראות את המורים באים ולכבות מהר את הסיגריות. תמיד אהבתי ילדות המגלות את מיניותן. היא לא הייתה מבריקה במיוחד – למרות שגם לא הייתה טיפשה כלל – אבל הייתי מחסיר פעימה בכל פעם שהייתה נכנסת לכיתה או כשהפטמות שלה היו עומדות בקור. היינו חברים טובים למדי, דנה ואני; זה היה שימוש הדדי למהדרין: אני הייתי עוזר לה ללמוד למבחנים והיא סיפקה לי מושא לפנטזיות שלא אפרט כאן מחמת הצניעות. בכל אופן, תמיד רציתי אותה והיא תמיד הייתה מדברת איתי על הגברים שבחייה. הייתה מספרת לי איך פעם אחר פעם הייתה מתאהבת דווקא בבלתי אפשרי, דווקא בזה שהיא יודעת שתיכף יזרוק אותה, ישאיר אותה עלובה ומסכנה לבכות לי על זה אחר כך ולהתכווץ בחיבוק שלי. הייתי מדבר איתה על זה הרבה, מנסה נואשות לענות לעצמי על ה"מה לכל הרוחות עושה בחורה כמוה עם בחור כזה?!" הזה. היא הייתה בוכה לי כמה הייתה רוצה גבר שיפנק אותה, שיאהב אותה, שיביא לה פרחים, ואיך הייתה מוצאת את עצמה בכל פעם מחדש על מונית בדרך הביתה, מלוכלכת ובוכייה. מטומטמת, הרי עמדתי בדיוק מולה. הייתי מקשיב לה קשב רב, נותן לה את המקום הזה שרצתה, אומר לה שזו לא היא שמלוכלכת אלא הגברים שדפוקים שהם זורקים בחורה כמוה, שהיא פשוט בוחרת לא נכון. אז, כילד, באמת האמנתי בזה. היא הייתה מתנחמת בי ואז עוברת לדביל הבא שקנה לה כמה משקאות יותר מדי. ילדה מטומטמת.
בסוף הפסקתי להתעניין בה אבל רק אחרי שהתחלתי לבדוק את טיב החזה של קרן, החברה הברונטית, היא התחילה פתאום לרצות אותי. הו, זה היה תענוג גדול, הרשו לי לציין. כל כך נהניתי מזה עד שהייתי עושה דברים לקרן, על אף שגם בה לא התעניינתי במיוחד, רק כי ידעתי שהן ידברו על זה אחר כך. אפילו לא היה בזה אקט של נקמה כי דנה כבר לא ממש עניינה אותי; פשוט נהניתי לחשוב עליה עומדת מול הראי ואומרת לעצמה שזה היה אצלה בידיים. מול הראי היא הרי חייבת הייתה לחשוב למה לא לקחה את מה שיכול היה לעשות לה טוב, למה חיפשה דווקא את אלו שהתייחסו אליה כמו אל זבל, ואז חייבת הייתה להגיע למסקנה שהגעתי אליה אני קצת לפניה. האמת היא שנהניתי לחשוב איך היא מרגישה שם, מול הראי, אבל הפוסט הזה הוא לא על הסאדיזם שלי; הפוסט הזה הוא על התובנה שהגעתי אליה עוד אז: כל הנשים זונות. ה"כל" הזה היה אז חלק בלתי נפרד מהמשפט כי שפטת רק לפי מה שהכרת, ולא הכרת הרבה בגיל הזה. גיליתי אז שנשים רוצות שלא יירצו אותן, הן רוצות את הבלתי אפשרי בשל עצם היותו כזה, הן רוצות שישתמשו בהן ושיזרקו אותן ושיהיה להן על מה לבכות בדיעבד. נשים אוהבות לבכות בדיעבד; הן חיות חצי מחייהן בדיעבד. זה נראה היה לי כל כך עלוב שזה רק הדליק אותי יותר. היה לפרדוקס המתסכל הזה כוח מיסטי עבורי.
מאז הפסקתי מיד לרצות כל אחת שרציתי, רק כדי לבדוק את ההנחה הזו. מיותר לציין שזה עבד כמו שעון. ועדיין, לא יכולתי להרפות מהצורך הזה לחבק, לאהוב, להיות טוב אליה. והנה, בכל פעם שהייתי קצת טוב למי שלא תהיה, היא ברחה לחפש את המנייאק הבא והשאירה אותי לתהות, שוב, "מה לכל הרוחות היא עושה איתו?!".
לקח לי שנים ליישב את הסכסוך המורכב הזה. לא, לא את הסכסוך שנפתר ב"כל הנשים זונות" , אלא את השני, את השאלה למה אני גם נהנה להשתמש בהן וגם רוצה לחבק אותן אחר כך. עוד כמה שנים לקח לי להבין שגם הן מנסות לפתור את אותו סכסוך בדיוק: למה הן רוצות, במקביל, שגם ירצו וגם לא ירצו אותן, שגם ישתמשו בהן וגם יחבקו אותן אחרי. למדתי שגם הן בעצמן תוהות מאיפה ההרס העצמי הדבילי הזה ומה לכל הרוחות עושים איתו. אבל זה שגם הן תוהות לא שינה את המסקנה: זה שם, כמעט בכל אישה שהכרתי. הנה, אם כן, המסקנה שחור על גבי בלוג: בכל אישה יש זונה מזוכיסטית במידה כזו או אחרת. והזונה הזו, ההיא שרק רוצה שישתמשו בה, שיעשו בה כרצון וייצלקו קצת את גופה ואת נפשה, רוצה לצאת החוצה.
אולי גם בכל גבר יש כזו, לא יודע; לא בדקתי מעולם.
*
מפתיע ככל שזה יישמע, אני חושב שאפשר לראות את זה הכי טוב בפמדום. במיינסטרים הבדסמי ישנו הבדל ברור מאד בין הפמדום למיילדום. ישנם גם שוליים כמובן, ושם אפשר למצוא את האנשים הטובים באמת, אבל אפשר ללמוד על הכלל גם מהכלל עצמו.
[זהירות: הכללות גסות מאד לפנייך. אני מדגיש שמדובר (לפחות) במיינסטרים הבדסמי, ופחות בשוליים האיכותיים יותר]
הנה למשל: הנשים במיילדום בוחרות שישתמשו בהן, שיחפיצו אותן, שיוציאו מהן את הזונה, את הכלבה המלוכלכת ששם מתחת לכל שאר השכבות. אני לא נכנס לשאלה "למה יש שם משהו מתחת לכל השכבות"; אני לוקח את זה כנתון וכממוצע. האישה הופכת לחפץ והגבר מחפיץ, וזו לשניהם סוג של הגשמת פנטזייה שמנסיוני הדל קיימת אצל הרבה מאד בני אדם. אבל לרוב הנשלטות, כשהן קצת מתבגרות לפחות, חשוב מי בדיוק נמצא בצד השני של הנעל שמונחת להן על הפרצוף. כן, הן צריכות סוליית מגף שתדביק את הלחי לרצפה אבל יש משמעות לשאלה של מי המגף. עוד גיליתי, להפתעתי הלא רבה, שזה אפילו לא תמיד חייב להיות מגף של מישהו שראוי שידרוך עליהן; לפעמים, עלוב ככל שזה יישמע, עצם העובדה שבצד השני נמצא איזה חמור רפה-שכל דווקא מגבירה את ההשפלה ומשרתת היטב את הסיטואציה מבחינת הנשלטת. אבל כמעט תמיד יש חשיבות למי נמצא למעלה, למי נועל את המגף, לאופי שלו.
להרבה נשלטים לעומת זאת, או לפחות אלו שקוראים חדשות לבקרים כאן בפורומים או כשמסתכלים על הרצפה במועדונים, הרבה פחות חשוב מי נועלת את נעל העקב. ההערצה היא לנעל לכשעצמה או, מקסימום, לרגל. ואם חושבים על זה קצת אפשר להיווכח שזו פשוט צורה אחרת של החפצה נשית: גברים המשתמשים באשה כדי שתשתמש בהם. האישה שוב הופכת לאובייקט. והנה שוב, האשה נהנית להיות אובייקט [הפעם להערצה, אבל אובייקט נון-דה-לס], היא נהנית שמשתמשים בה; אותה זונה בשינוי אדרת.
ואני, חובב כנות-ברוטאלית שכמותי, למדתי לאהוב דווקא את הזונות בעלות האג'נדה, את האליטה של הזונות. את הקורטיזונות, הגיישות, הקדשות. אני אוהב נשים חזקות והזונה-בעלת-האג'נדה היא הרי הנצחון האולטימטיבי של המין הנשי על הדיכוי הגברי: היא הכוח השווה אך המנוגד, היא ההדדיות בהתגלמותה גם אם אינה סימטרית. היא רוצה שתשתמש בה כשם שאתה רוצה להשתמש בה וכל הצדדים מקבלים את מה שהם רוצים, כולם מתלכלכים באותה המידה ולכן כולם נקיים. והרי אין חזקה מאישה שמבט אחד מעיניה מבהיר לך שתוכל לספק אותך בדרך השמימית ביותר שישנה, אישה שתוכל להשתמש בה ללא רגשות אשם, שתרצה בכל מאודה שתשתמש בה ולא תפחד להראות את זה, שתתן הכל בשביל רפרוף קל של הזין שלך על שפתיה, תזחל אלייך ותשב על ברכיה כשפיה פתוח, מקווה לקבל את שלה. שתהיה הכי יפה שהיא יכולה, הכי סקסית שאפשר כדי לקבל את מה שהיא עצמה רוצה יותר מכל דבר אחר: שתנצל את היותה אישה, שתראה לה את המקום שבחרה לעצמה. האישה החזקה באמת, הראויה, היא דווקא זו החולשת על כל הספקטרום שבין הנשגב ביותר לנמוך ביותר, שיודעת לצרוח כשאתה בועל אותה כשם שתדע לשוחח שיחה שקטה וחכמה ברומו של עולם. אישה שלא תשאל את עצמה "למה אני ככה?" אלא תאמר בפה מלא: "ככה אני". אישה בעלת מודעות עצמית ולא ילדה קטנה ועלובה כמו אותה דנה, השואלת את עצמה במונית למה היא מתעללת בעצמה ואז מחפשת חיבוק להתפרק לתוכו בטרם תצא למסע נוסף ומגוחך של הרס עצמי. אשה איכותית, יוזמת ולא פאסיבית, שנהנית להתפלש בעפר ומודה לך שאתה לוקח אותה לשם מבלי להרוס אותה בדרך.
ואשה כזו, ראויה, מה היא תחפש? האם היא באמת זונה? האם תעבור מגבר אל גבר, מדביל אחד למשנהו כדי להוכיח לעצמה ולעולם את כוחה? לא, בדיוק להפך. היא תהיה שייכת בכל מובן המילה לאדונה, אדון אחד בלבד שבחרה בקפידה, מקדישה עצמה לסיפוק הגבר שעושה לה טוב ושבטובתו היא חפצה, והוא בטובתה. שהרי זו העוברת בין גברים אמנם יש לה כוח אבל היא מנצלת אותו בצורה הבזויה ביותר שיש: היא פוחדת להעמיק, לתת משהו שהוא מעבר לגוף. והגוף הריהו הנכס הנחות ביותר שיש, הזמין ביותר, זה שקל ביותר להעניק. האשה הראויה, בהגדרה, תקדיש את כולה לאדונה ותהיה מוגדרת על-ידו, גוף ובעיקר נפש. את יצר ההרס העצמי הגלום בה היא תשכיל, או לפחות תתן לאדונה ותוך מודעות מלאה, לנתב למקומות שמהם בונים ולא הורסים. אחרת היא נשארת זונת רחוב במקום להתפתח וזונת רחוב, כשם שהיא ראויה לכל גבר, אינה ראויה לאיש. זונת רחוב, זונה של כל הגברים, היא רק כפסע מעל הזונה-המחפשת-חיבוק שתמכור את עצמה בעבור מעט חום. וזו האחרונה הרי היא רק כפסע מעל הזונה הנשארת לפנטז על תזנוניה, מביטה בחלונות של אחרים, ורוצה גם.
לפני 15 שנים. 24 באוקטובר 2008 בשעה 21:12
