1. כמו יין משובח
אם הייתי מספיק מוכשר, ואם לא היה נכתב כבר לפני 150 שנה בערך, הייתי כותב את השיר הזה בעצמי.
המטרה המקורית היתה פשוט להעתיק אותו כדי להתעמק בו קצת (סטייה כזו שלי) ואז חשבתי שאולי עוד מישהו אי-שם ברחבי הוירטואליה שעוד יש לו קצת כוח להתעמק בשירה עלול ליהנות ממנו.
[השיר, במקור בצרפתית, נכתב במשקל אלכסנדריני וצריך לקרוא אותו ככה כדי להבין וליהנות ממנו. זה אומר שבכל שורה יש שתים-עשרה הברות שיש לקרוא בקבוצות של שש בכל פעם, עם אתנחתא קלה באמצע. דוגמא בבית הראשון]
המענה עצמו לדעת
אפליא מכותי ב?ך? – / ולא בח?מה:
אהלום כק?צב, / אהלום בך קש?ה,
בלי שנאה, כהכ?ו?ת / את הסלע משה –
הס?ה?ר?ה שלי / לא תדע עוד צ?מ?א,
עת אכ?ה בך ק?לוח שלא ימ?ח?ה,
ו?א?מ?צ?ה מעיניך מ?קו?י-ד?א?ב?ה;
תשוקתי התפוחה כבר כולה מתקוה
על מ?לח?י דמעות?יך ל?ב?טח ת?שח?ה,
ותצלח את הים הגדול כספינה,
עוד לבי הש?כ?ור מן הסבל הרב
יהדהד בי כת?ף הקורא אל הקרב,
למשמע גניחות?יך? כ?לילו?ת העדנה.
צליל פגום אנכי; צליל כושל וצורם
המ?פ?ר ת?א?מ?ה? של ס?מפו?ניה שמימית:
זו אשמת האירוניה, הצחוק המצמית,
שכוסס בי עד-ת?ם, מערער, מ?ג?ר?ם.
אל קולי היא פולשת, צ?ו?ח?ת-האימה!
שחור-הרעל דמי הוא! ה?נ?ה, בוריד?י!
הנני המרא?ה הקודרת בלי-די,
ש?מ?ג?ר?ה* רואה בה את אפל צ?למה?!
הן אני הח?ת?ך – וסכין השחיטה!
הנני גם הלחי – וגם הסטירה!
המ?פ?ר?ק?ת – אך גם הג?ל?ג?ל הנורא!
התלי?ן – אבל גם הנידון למיתה!
יש ערפד המוצ?ה מלבי את הדם! -
הן אני הוא! ח?ל?ק?י עם אותם נ?ד?ח?ים,
שנ?דו?נו? לשקוע בצחוק נצחים –
אך חיוך לעולם לא ישוב לפ?ק?ד?ם!
* מגרה היא אחת משלוש האריניות, בנותיה של גאיה במיתולוגיה היונית. הן היו אחראיות להענשת פושעים, והיו מענות את קרבנותיהן בשוטים ואבוקות עד שאלו היו יוצאים מדעתם (מנת-יתר של אנדורפינים?).
את השיר כתב שארל בודלר (כאן בתרגומו של דורי מנור). הוא מתוך הקובץ "פרחי הרע" שהיה אולי קובץ השירה (שלא לומר המניפסט) המודרני הראשון בהיסטוריה, זה שהראה קבל עם ועולם שלא כל יפה הוא טוב ולא כל רע הוא מכוער. בודלר זצ"ל כתב על נושאים קשים לאותה תקופה (ביניהם אגב בדסמ, בעיקר כ"נשלט"), והוא כתב עליהם במשקל הקלאסי שעד אז היה שמור לתיאורים נשגבים בלבד.
ככה היו שוחטים פעם פרות קדושות.
2. כמו יין גרוע
בימים האחרונים הסתובבתי מתוסכל למדי.
אחת הסיבות קשורה לפוסט הקודם שלי, "חולשה" שמו, שמדבר על אונס אבל מובא בגוף ראשון מכיוונו של האנס. קיבלתי כמה תגובות על הפוסט הזה, שם ובפרטי, חלקן הגדול מודאגות (ואלו שלא – תודה! עזרתם מאד אפילו אם לא התכוונתם, ולו רק בזכות הענייניות שבתגובה).
כשלעצמו זה לא מפריע לי במיוחד כי אני כותב בעיקר להנאתי הפרטית, כמו שאני עושה עכשיו ביודעי שמן הסתם מעט מאד קוראים את מה שכתוב כאן [שהרי זה ארוך ולא מדובר ברכילות וזה לא צהוב ולא יופיעו כאן מילים מגונות]. אבל כמו שאמרו לי כמה וכמה פעמים, ואני מנסה נואשות ליישם (לא כל-כך מצליח לרוב), לפעמים זה טוב פשוט להוציא.
מה שתסכל אותי הוא שחלק מהמגיבים, ורובם בהחלט אנשים איכותיים לעניות דעתי הדלה, ראו משהו חולני ומסוכן בעצם הכתיבה-בגוף-ראשון מנקודת המבט החולנית והמסוכנת של אנס; הקטע התקבל כרומנטיזציה או – גרוע יותר – כאמפתיה לאונס. התגובות שקיבלתי ובעיקר אלו שלא קיבלתי גרמו לי (שוב) להתרגז על העולם באופן כללי ולעשות השלכה בלתי-הוגנת-בעליל על כל האנושות ומחלותיה הממאירות. אולי לא הבנתי נכון את התגובות, אולי הרוב לא ראו את זה ככה, אולי זה בגלל שהרבה יותר קשה להגיד משהו טוב בעולמנו ההפוך ואולי זה בגלל שרבים מהאנשים האיכותיים ובעלי הדעה נוטים להיות "הקול השקט" ולהיבלע ברקע, ולא להגיב גם כשיש להם משהו חשוב לומר. מן הסתם זה בכלל הכל בראש שלי, כרגיל.
אבל כל זה לא קשור; זה עדיין עושה לי לרצות לנאום נאום תוכחה, והרי הוא לפניכם:
"פרחי הרע", יצירתו המהפכנית (דאז) של בודלר מ- 1837 ושבגינה הורשע ב- "פגיעה במוסר הציבורי" היה השירה המודרנית החשובה הראשונה. ביד אמן, בודלר סטר לכל העולם והראה שגם אם זה יפה, זה לא בהכרח אומר שזה טוב (ולהפך). הוא הראה שאסתטיקה ומוסר לא חייבים להיות קשורים ושכל החוקים הנוקשים להחריד שהיו נהוגים באותה העת לגבי הקשר בין השניים דורשים בחינה מחודשת וקפדנית. יצירות מודרניות כאלו ודומות להן הניחו את הבסיס התרבותי לכל מה שאנחנו רואים סביבנו היום בעידן הפוסט-פוסט-פוסט-אולטרא-ארכי-מודרניסטי.
אבל עצוב לי שהיום כבר רבים מאיתנו שכחו מאיפה הכל הגיע, למה מותר לנו כל החופש הפוסט-(וגו')-מודרניסטי הזה. עצוב לי שלמרות שהעולם התרבותי רואה בחוקים ובמסגרות אך ורק המלצה כללית ביותר, כבר הספקנו לשכוח למה בעצם זה ככה. במקום זה אנחנו מאוננים בחולניות על החופש שניתן לנו מהחוקים המגבילים "ההם", כמו היינו ילדים שמצאו חוברת פורנו בארון של אבא. מזכיר לי קצת מדינות שיצאו מהמשטר הקומוניסטי והיום יש בהן מק'דונלדס כל 20 מטר, פשוט כי עכשיו אפשר.
אם הייתי נוגע באותו נושא בדיוק – אונס – מזווית אחרת, מזווית חיצונית או מזו של הנאנסת למשל, לאף אחד לא היה שום דבר רע לומר. הרי אנחנו עושים את זה כאן כל הזמן כשאנחנו מדברים על "לקיחה כוחנית" ועל פנטזיות אונס. אבל השילוב בין אקט "רע" לכתיבה "יפה" (במובן הרומנטי, דרך העיניים של ה"(אנטי-)גיבור" שגם הוא עשוי, כמונו, בשר-ודם) גרם דיסוננס קשה, כנראה קשה מדי לאנשים מסוימים, להתמודד איתו ("אתה חולה נפש"). וזה חבל ועצוב ובמידה מסוימת גם מדאיג ומסוכן.
אחת הסיבות המרכזיות לדעתי שהעולם שלנו נראה כמו שהוא נראה היום (במובן הרע) היא שאנחנו בטוחים שהאמת שלנו היא אבסולוטית. אנחנו יכולים לראות אמת של מישהו אחר אם הוא מסכן וחסר-אונים, אבל לא אם המישהו הזה פוגע בנו או מאיים עלינו באיזושהי דרך. בהשאלה, כששופט במשחק כדורגל מוציא כרטיס אדום כנגד שחקן מהקבוצה שאנחנו אוהדים הוא הופך מיד לבן-זונה, פשוט כי הוא עשה משהו לרעתנו. במקומות נידחים מסוימים (מגרשי כדורגל, למשל) עלולים לזרוק עליו אבנים, בקבוקים, חזיזים או את אוהדי הקבוצה היריבה. בדומה לכך, ושוב בהשאלה, כשמדינה מאיימת עלינו היא הופכת מיד ל"חשוכה" ו"רעה" (ואין פה שום אמירה פוליטית, זה בהשאלה! פוליטיקה לא תקראו כאן).
אבל כל זה לא נכון בעליל לדעתי; איום ממשי ממדינה חזקה הופך אותה לאויב, כזה שאולי יש להלחם בו בכל הכוח ובלי רחמים, אבל האיום לא הופך את המדינה הזו ל-"רעה". הם פשוט חיים שם בא?מת שונה מזו שלנו, וזכותם להלחם על האמת שלהם כמו שזכותנו להלחם, עד חורמה, על זו שלנו. העובדה שאנסים מזיקים לחברה לא הופכת אותם, לדעתי, ל-"רעים" או למפלצות, אלא פשוט לאויבים. וכדי לנצח אויבים, כדי לעקור אותם מן השורש, צריך לנסות להבין אותם ואת מניעיהם – לא מתוך אמפתיה (שהרי אז אתה יורה לעצמך ברגל) אלא מתוך אומץ ומחשבה. אחרת, אנחנו לא הרבה יותר מההמון הזועם שרדף אחרי מכשפות עם לפידים בוערים לפני לא-כל-כך הרבה זמן, בימי הביניים.
אני לא מתיימר לומר שהצגתי בפוסט ההוא כראוי את נקודת המבט של אנס. מעולם לא הייתי אנס או סוציופת מסוכן וחוץ מלקרוא ולדבר עם אנשים מביני עניין (מזווית אישית ו/או מקצועית), אין לי שום ידע אישי; אבל ניסיתי, ברוח המודרנית ה"בודלריאנית", ליצור את הדיסוננס הזה בין היופי והרומנטיקה והגוף-ראשון, לבין השיפוט המוסרי.
ניסיתי לגרום (לעצמי, בעיקר) לחשוב.
ועצוב לי שחלקנו לא יכולים להתעלות מעל לא?מת שלנו ולנסות לראות אמת אחרת, גם אם היא נגדנו.
עצוב לי שאולי החבית שבה הונח היין המשובח ההוא מלפני 150 שנה היא כולה רקובה מבפנים.
לפני 17 שנים. 26 בפברואר 2007 בשעה 23:07
