[זהירות! הפוסט הבא עוסק בתקיפה מינית מזוית קשה ומוזרה למדי. הוא עלול להיות בעייתי במיוחד למי שעבר/ה תקיפה מינית או שהנושא מכאיב לו באופן אישי. נא לחשוב פעמיים לפני שקוראים.
בעצם, עדיף לא לקרוא אותו בכלל]
אני זוכר את הרגע שבו הבנתי ששום דבר, בעצם, לא מונע ממני.
הרי היא כל כך חלשה, ואני כל כך חזק.
זה כבר כמעט חודש שאני מסתכל עליה, עוקב, בודק, בולש. היא רק נראית חזקה. סטודנטית צעירה, יפה וגבוהה, סקסית, פופולארית, יודעת להתלבש, יודעת מה גברים אוהבים לראות. אפילו ראיתי אותה מזדיינת, באור מלא בשעת לילה מאוחרת, וזה היה מדהים. כל כך חופשיה, כל כך בטוחה בעצמה, כל כך נהנית מהמתנה שהטבע נתן לה. היה לי ברור תמיד, גם כשישבתי בחדרי ואוננתי על הזכרון שלה מזדיינת עם המישהו האחר, שהיא לעולם לא תרצה אותי. מקסימום היא תרחם עלי, הכלבה.
אבל אני מאוהב בה, והייתי חייב לזיין אותה.
ידעתי בבירור שאם רק אדפוק אותה, אם רק אפרוק את זה מעצמי, אהפוך למשהו אחר. רציתי לבקוע מהגולם שלי, להיות לפרפר היפה, החזק והאמיץ שאני באמת. רציתי להצליח להסתכל על עצמי בראי ולא להצביע בבוז. הייתי חייב לזיין אותה, להשפיל את היצור היפה הזה כדי לרומם את עצמי. ואז הבנתי ששום דבר, בעצם, לא מונע ממני.
היו לי לבטים "מוסריים" בהתחלה; קישקוש. מה זה בכלל ה"מוסר" הזה? אני לא זוכר שמישהו שאל אותי אם אני מסכים איתו, אם זה המוסר שלי, אם ככה אני רוצה. ולמה שהם יקבעו? למה שהחלשים המעונבים יקבעו לנו, החזקים האמיתיים, איך להתנהג? למה כשמגייסים אותי למילואים ונותנים לי רובה מותר לי להרוג כמה ערבים שרק אוכל כדי להגן על "המולדת"? למה זה מוסרי? המולדת הזו חשובה יותר מהצורך האישי שלי? בולשיט.
ככה זה בטבע, החזקים שורדים, החלשים אוכלים אותה.
וכבר הרבה זמן שנמאס לי לעשות ביד מול התמונה שלה. הייתי פשוט חייב לקבל אותה; זו בכלל לא היתה בחירה. אבל משהו עדיין הציק לי. אולי זה משהו שחינכו אותי עליו, אולי זה ה"אל תעשה לחברך" הזה שנתקע לי בראש, אבל הרגשתי שזה לא הוגן (כלפי מי, בעצם?) אם לא אנסה קודם לבדוק דרך אחרת.
אז כשראיתי אותה בסופר לפני שבוע, ניסיתי לדבר איתה. זה דרש ממני מאמץ עילאי אבל בסוף הצלחתי להתקרב אליה ליד המקרר של המוצרי חלב. זה התברר להיות גרוע בהרבה אפילו ממה שדמיינתי - ותאמינו לי, דמיינתי רחוק. דמיינתי אותה צוחקת עלי, דמיינתי אותה אומרת לי כמה שאני דפוק, דמיינתי אותה קוראת למאבטח ועוד ועוד. בסוף ניגשתי אליה, ונראיתי כמו ילד מפגר. גימגמתי כמו דביל מושלם. מתוך התחשבות במי שקורא את זה עכשיו אני לא אספר מה אמרתי; אני גם כבר לא ממש זוכר. אני חושב שביקשתי את הטלפון שלה או משהו. לא ממש זוכר. אני רק זוכר את המבט שלה.
היא שתקה, פשוט לא אמרה כלום, רק הסתכלה עלי במין תערובת של הפתעה, בוז ושמחה לאיד. היא הרגישה גבוהה מאד פתאום, אני חושב, ולא רק פיסית. תפסה פרספקטיבה כנראה. הסתכלה עלי מגמגם לאיזה חצי דקה ואז הסיטה את המבט, בשקט גמור ועם חיוך קטן ומרוצה מעצמו, ואספה שתי קופסאות שמנת תנובה. אחר כך המשיכה לאזור של שקיות החלב. עמדתי שם, תקוע, בלי יכולת לזוז, כל סיב עצב בראש שלי צורח "תזוז. פשוט תזוז! תלך מפה!!", אבל הגוף לא ציית לי.
זונה.
חושבת שהיא חזקה, אבל גם היא זונה, בדיוק כמו כל האחרות, ונמאס לי.
אז השארתי את הדברים שלי שם מול המקרר והלכתי הביתה, להתחיל לתכנן. ידעתי שגם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי העלובים, זה חייב לקרות. לא פחדתי בכלל, להפך: הייתי צלול, חד, מחושב. לא כמו המתרוממים האלו שעומדים ברחוב ומרגישים חזקים לזרוק כל מיני הערות שוביניסטיות לעבר בחורות יפות שעוברות. הרגשתי חזק באמת. מה בעצם מונע ממני לקחת אותה? כלום. הרי היא גרה עם השותפה הזו שלה שגם ככה לא נמצאת בדירה בסופי שבוע (לחוצת בית, קראנו לזה בצבא). היא בטח מתכננת להביא איזה גבר טיפש ויפה הביתה בסוף הלילה, היא גם ככה מתכננת לה זיון, אז אני פשוט אקדים לה קצת את התכניות.
בימי שישי היא קמה משנת היופי שלה באיזה שבע בערב, אוכלת משהו, רואה קצת טלויזיה, מתקלחת, מתלבשת ויוצאת. ואז, בלילה, היא חוזרת עם איזה גבר יפה וטיפש שאני חושב שקוראים לו אורן. אני בטוח שעל זה היא חושבת כשהיא מתקלחת, על האורן הזה ומה יהיה כשיחזרו הביתה בלילה. ואז היא יוצאת מהמקלחת ומתלבשת בשבילו כדי שיראה כמה היא כוסית וירצה לזיין אותה. ושם בדיוק רציתי לתפוס אותה, בדיוק כשהיא יוצאת מהמקלחת אחרי כל מחשבות הזימה המטונפות האלה שלה, ולפני שהיא מתלבשת. היא תמיד משאירה את החלון של המרפסת טיפה פתוח; היא ממש מקפידה על זה מאיזושהי סיבה. אולי היא בעצם רק מחכה למישהו כמוני שיבוא ויוכיח לה כמה שהיא זונה? יראה לה כמה היא חלשה? לא ממש איכפת לי. היא החלשה ואני החזק ואני אשרוד והיא לא ואני אפתח אותה אם היא תרצה או לא. זה חוק הטבע, ומה אנחנו בעצם אם לא משרתים של הטבע?
אפילו התקלחתי לכבוד המאורע. אני רוצה להיות נקי כשאני טורף אותה, כולי נקי וטהור כשאני בוקע מהגולם שלי.
כמעט הכל קרה בדיוק כמו שתכננתי. אני כנראה חכם יותר ממה שחשבתי או שההרגלים שלה קבועים מדי. אפילו לא תכננתי "תכנית ב'" כי ידעתי שהכל יקרה בדיוק איך שהוא צריך לקרות, בדיוק איך שהטבע התכוון. כל הזמן היו לי בראש הקולות האלו שחיזקו אותי, התמונות האלו שלה צועקת, מבקשת, מתחננת, מכירה בעוצמה המתפרצת שלי לעומת החולשה המתקפלת שלה. אבל על כל מקרה לקחתי איתי את ה"גלוק" ששוכב אצלי במדף העליון בארון; אתה לעולם לא יודע מה יקרה, מי ידפוק פתאום בדלת.
כן, היא צרחה. ועוד איך צרחה. ואז התחננה, וסיפרה שיש לה חבר ושהוא תיכף צריך להגיע ושהוא קצין בגולני ושהוא מסתובב עם אקדח ושהוא יהרוג אותי וכל מיני שקרים כאלו. סתמתי לה את הפה המלוכלך שלה עם התחתונים שהתכוונה ללבוש וחתיכת מסקינג-טייפ שהבאתי מהבית. היא היתה כל-כך חלשה, וזה הפך אותי לכל-כך חזק. בכל תקיעה של הזין שלי בכוס המטונף שלה הרגשתי איך לאט-לאט אני בוקע מהגולם שלי; איך לאט-לאט אני הופך חזק, יפה, שורד. בכל תקיעה הרגשתי איך היא מקבלת ומבינה את החולשה שלה, את חוסר-האונים, מבינה שהיא לא יכולה לעשות לי כלום ושאני חזק ממנה פיסית ובעיקר מנטאלית, מפנימה ששום דבר – גם לא האגרופים העלובים שלה, גם לא הדמעות או הנסיונות המטופשים לסגור את הרגליים או לצעוק – לא יעצור בעדי. ואני יודע שעמוק בפנים היא רצתה את זה, רצתה שאקח אותה בכוח, שאראה לה כמה היא בעצם – מתחת לכל שכבות האיפור והריח הנעים והמילים היפות וההופעה האלגנטית – כמה היא בעצם זונה כמו כל האחרות.
פתחתי אותה במשך איזה שעה. דפקתי אותה בכוס ובתחת. הכאבתי לה, סטרתי לה, נשכתי אותה וירקתי עליה ועל הכוס המטונף שלה. זה היה מושלם; הפגנה אמיתית וכנה של כל הכוח שאצור בי. אבל אז, כשגמרתי בתוכה, הכל השתנה והתוכנית התקלקלה.
האורגזמה שלי הייתה חזקה מאד. התעוותתי כולי ובטח גם מילמלתי כמה דברים. והיא, במקום להכיר בעובדה שהנה בקעתי לי מהגולם שלי אחרי שנים של ייסורים, היא ראתה משהו אחר. גמרתי בה, הסתכלתי לה בתוך העיניים, וכמעט שרציתי להגיד לה תודה, תודה שעזרת לי לצאת מהקליפה שלי, שעזרת לי לגדול, להתחזק, להפוך יפה. אבל המבט בעינייה הפך ממבט מבועת וסובל (כל כך יפה!) להכרה קרה. הבנתי שהיא זיהתה אותי, אז מהסופר. היא נראתה מופתעת, ואז חזר לה אותו מבט שליווה אותי כל השבוע האחרון, המבט המזלזל הזה, מלא הבוז.
כל החוזק שלי, כל היופי, העוצמה, הכל נעלם לי בבת אחת. בחצי הדקה הזו, בין הזמן שסיימתי לשפוך בתוכה את הנוזלים שלי לזמן בו הבנתי את משמעות המבט הזה, עברתי יותר ממה שעברתי כל חיי. כאבתי כמו שלא כאבתי מעודי. שוב הייתי חלש, עלוב, ואפילו הרבה יותר ממה שהייתי קודם. כאילו איזה חתול אכזרי לועס את הפרפר שזה עתה הגיח מהגולם שלו ומוכן לעוף לחופשי.
אז יריתי בה.
עכשיו היא שוכבת פה למרגלותי, החלק התחתון של הבטן שלה מדמם על הרצפה שלולית אדומה כהה שמלכלכת את הנעליים החומות שלי. עוד מעט היא תמות, עם המבט המתפלא הזה מרוח לה על הפרצוף והכוס היפה שלה פתוח לעברי בזוית לא טבעית, כאילו מנסה לטרוף אותי.
ואני יושב ליד שולחן הסטודנטית המסודר שלה, כותב במחברת שלה, בעט הכחול שלה, והאקדח בידי השמאלית. קר לי עכשיו. כשאסיים את המשפט שאני כותב עכשיו, זה שאתם קוראים ברגע זה, כשאשים בסופו את הנקודה המיוחלת שלה אני מחכה כל חיי, כשאסיים את המשפט הזה, אני דופק לעצמי כדור בראש.
***
הבהרה חשובה ביותר: אני שונא אנסים אפילו יותר משאני שונא את שאר בני האדם. זה לא רק מפני שהם פוגעים במישהו אחר; הרי כל האנשים פוגעים, כל הזמן, במישהו אחר- והרבה פעמים בכוונה תחילה להרע (והנה עוד סיבה טובה להיות מיזנתרופ). אנסים אני שונא יותר כי הם פוגעים, קשות, במישהו אחר מתוך החולשה שלהם, מתוך אימפוטנציה להכיר בצורך לקבל על עצמך את האמת, את האחריות, את הדברים כמות שהם, אימפוטנטים בקרב האינסופי בין היצר לבין התבונה. אני חושב שהם האנשים החלשים ביותר בינינו, אלו שלא יכולים לשלוט ביצריהם הבסיסיים והקדמוניים ביותר, אלו שאין להם מקום בחברה שפויה וחזקה.
בקיצור, לדעתי, כשאשה נאנסת המשפחה שלה או החברים או אפילו אנשים שמשלמים להם בשביל לעשות את זה צריכים לתפוס את האנס ופשוט להוריד לו את הזין באיבחת גרזן, בלי יותר מדי שאלות.
אבל העובדה שאני שונא אותם לא אומרת שאני פוחד להתעמת עם מה ש(אולי) עובר לחלקם בראש.
להפך.
לפני 17 שנים. 22 בפברואר 2007 בשעה 19:48
