Con-Trust

טרגדיה לפורים


בתיאטרון יש שתי שיטות מרכזיות שעוזרות לשחקן להכנס לדמות שאותה הוא משחק, דמות שהיא פעמים רבות בעלת אופי שונה מאד, לפעמים הפוך, מאופי השחקן.
השיטה האחת נקראת "פנים-חוץ", והיא ידועה יותר כשיטתו של סטניסלבסקי, רוסי מלומד ומשופם עד מאד.
מאידך, קיימת השיטה של גרוטובסקי, פולני בכל רמ"ח אבריו, הידועה כ-"חוץ-פנים".

הראשונה גורסת שבכדי לשחק היטב את הדמות שבחרת לשחק עליך להבין את הרגשות שמרגישה הדמות ולהזכר ברגשות דומים שהרגשת אתה בעברך, ומתוך כך להבין מה עוברת הדמות שלך. אם אתה צריך לבכות – תזכר ביום מותו של סבך עליו השלום וקדימה, דמעות. זו השיטה המקובלת ביותר היום ואפשר להבין, כי היא לא דורשת ממך להיות הרבה מעבר למה שאתה באמת; פשוט לנתב את אותם הרגשות למקום שהבמאי אומר לך לנתב אותם ולזכור בעל-פה את הטקסט.

הפולני, לעומתו, טען ההפך. הוא התעלל בשחקנים שלו ודרש מהם להיות מכונות מושלמות. אם אתה צריך לבכות - חבוב, תסתכל על אנשים בוכים מסביבך (ויש הרבה ברוך השם) ותחקה אותם. תלמד להוציא דמעות בכח, ואיתן כבר תבוא העצבות. אם אתה צריך לשחק מלך, להבדיל, אתה קודם צריך ללבוש בגדי מלכות וכתר ולהחזיק שרביט ולשבת בכסא ענקי ולראות את כולם משתחווים לך, והמונארך שבתוכך כבר ייצא לבד. כמובן שזה דרש מהשחקנים שלו, כאמור, להיות מכונות-גוף מושלמות, מה שהדיח אותו אי-שם אל בין דפי ההיסטוריה כ-"עוד פולני שהיה לו משהו להגיד".

אני אכחיש בתוקף אם מישהו יצטט אותי, אבל הפולני, לדעתי, לוקח. לא בגלל שלפי שיטתו אתה נהיה שחקן טוב יותר (וזה כנראה לא המצב, כי כולם זוכרים רק את סטנס, הרוסי המשופם), אלא בגלל שככה הכי כיף. אבל חשוב יותר, הרבה יותר, כי ככה הבמאי הוא אלוהים.

***

בעברי הרחוק המצאתי מכונה מדליקה. מדובר במעין מסיכה כזו שאתה חובש, ועל-ידי ריכוז חזק ומרחוק באובייקט אנושי מסויים אתה נכנס הישר אל תוך ראשו. לרוע המזל לא הצלחתי לייצר את קורא המחשבות שהתכוונתי לייצר (ואם ראיתם מישהו מסתובב בקניון עם קסדה מלאה בחוטים ונורות, זה כנראה הייתי אני), אלא הצלחתי רק להכנס לתת-מודע. נו, גם זה משהו.
הבשורות הטובות היו שיכולתי לדבר אל המודע של אותו אובייקט מתוך התת-מודע שלו, להגיד לו מה לחשוב ומה לעשות, וכמובן לשכוח את הכל אחר-כך.
ככה יכולתי להפוך אנשים למריונטות הפרטיות שלי, והנצחתי לעד את הפולני ששכחתי כרגע את שמו.

***

פורים לפני ארבע שנים.
חג מושלם להסתובב עם מסיכה כמו שלי.
שעת ערב מאוחרת והקניון כבר החל מתרוקן מההמונים המחפשים בעקשנות אחר התחפושת המושלמת.

בחרתי בה ראשונה כי היא נראתה בחורה רגילה לחלוטין: פשוט עוד בחורה שאתה רואה מסתובבת בקניון, עוברת על-פני חלונות הראווה ומחפשת משהו לקנות. אני מודה שלעובדה שהיא נראתה ממש טוב (על-אף שהיתה פר?חה) היתה חשיבות מה, אבל זה היה בעיקר כי קל היה יותר להכנס לראש שלה; פחות חסימות, פחות תת-מודע להלחם בו.
העמדתי אותה בחלון הראווה של בוטיק בגדים קניוני יוקרתי, בין שאר הבובות. בהתחלה העמדתי אותה שם בלי לזוז, נהנה מהנאת העוברים והשבים למראה הבובה האמיתית כל-כך ("איזה רעיון נחמד לפורים!"). אחר-כך הורדתי אותה על ארבע, שם בחלון, מפנה את צידה הימני אל הקהל העובר בסך ואז את צידה השמאלי ואז את ישבנה, מתכופפת עם הלחי על הרצפה. אחר-כך גרמתי לה לדחוף את הראש לתוך מפשעתה של בובה נקבית אחרת ולהוציא לשון, ללקק בהנאה.
אנשים החלו מתקבצים סביב החלון וידעתי שזמני קצוב עד שאיזו אמא מודאגת תקרא למאבטח שיפסיק את התועבה היפה שאני יוצר לי פה.
"פורים פורים, אבל יש גבול!" היא תגער בו.
אז גרמתי למריונטה שלי לעמוד בגבה אל החלון, להתכופף קצת קדימה, להרים את החצאית ולהוריד את התחתונים. ואז לפשק יפה-יפה את פלחי ישבנה, חושפת חור נחמד לקהל הרחב. אחר-כך היא התחילה לשחק עם ישבניה, לפתוח ולסגור אותם משועשעת, אבל את זה אני לא חושב שאני עשיתי. זה היא עשתה בעצמה. ואז הבהרתי לה שהיא חייבת לצאת משם באלגנטיות וללכת מיד למדוד שמלת ערב שחורה עם מחשוף עמוק.
אני לעומת זאת הלכתי לחפש לי מריונטה אחרת להשתעשע בה.

מצאתי אחת תוך שאני עולה במדרגות הנעות לקומה השניה. היא הסתובבה, כולה צעירה ואלגנטית ולבושה יפה, כשידה שלובה בידו של בחור צעיר בן גילה, מן הסתם החבר; הם נראו מאוהבים. הלכתי אחריהם והתיישבתי ליד שולחן בבית הקפה שאליו נכנסו, מביט בעניין בשיחה הערה שניהלו. הם דיברו על פוליטיקה, כמדומני, שניהם בתנועות ידיים רחבות, מסבירות.

מושלם.

הזמנתי אספרסו כפול והתרווחתי במושב, מתרכז בבחורה.
תוך-כדי שיחה, באמצע משפט מתלהם, גרמתי לה להפיל את הכפית לרצפה. ואז להתכופף לחפש, ואז לרדת על ארבע, ואז להכנס מתחת לשולחן ואז לפתוח לו את הרוכסן ולהוציא לו את הזין.
הוא קפץ בבהלה ואני צחקקתי לעצמי כשגרמתי לה למצוץ לו. מלצריות עברו שם והוא לא יכול היה להגיד לה כלום כדי לא להביך אותה. וחוץ מזה הוא נהנה. הוא ישב מתוח והסתכל מסביב במבט עמום ובוהה, מנסה להשתיק את גניחותיו הבלתי-רצוניות. עשיתי לה לחשוב שהביצים שלו הן הדבר הכי טעים בעולם, והיא ככל הנראה – אם לשפוט לפי פרצופו הסובל – עשתה עבודה טובה. ואז החזרתי אותה לזין שלו והשארתי אותה למצוץ לו גם אחרי שגמר בפיה, מרעיד את השולחן ומושך בחיוכו המטופש את מבטי המלצריות. כשהיא עלתה חזרה למעלה הורדתי את המסיכה והסתכלתי בעניין איך היא מנגבת במפית, בהיסח הדעת, את שאריות הזרע שבפיה וממשיכה באותו משפט מתלהם שהתחילה קודם, משהו על זה שבכלל לא דואגים לילדים המסכנים במדינה הזו.

המשכתי להסתובב לי להנאתי בקניון, מחפש קורבנות וליבי טוב עלי.

מוכר שווארמה נדרש להסביר למה התעטש ישירות לתוך הלאפה של הלקוח;
מוכרת בגדים מעצבנת לא הצליחה להיפטר מגירוד מרגיז בבית השחי;
בשירותי הגברים מישהו השתין לעצמו על הנעל ובשירותי הנשים אישה אחת לא הצליחה לבחור בשום אופן לאיזה תא להכנס;
ילד בן שש הסביר לאמו איך דקארט הוכיח שהוא קיים,

ומוכרת סיגריות חביבה נתנה לי ווינסטון במתנה והדביקה לי נשיקה רטובה על הלחי.