אני אוהב שינויים.
טרנספורמציות, מטה-מורפוזות.
דברים שהיו משהו אחד ועכשיו הם משהו אחר, ובעצם אותו דבר.
במשך שנים ניסיתי למצוא את רגע השינוי, לשים עליו את האצבע. הייתי מסתכל על פצע פתוח המגליד לאיטו, מנסה לעקוב אחר השינוי שהוא עובר עד שהוא מחלים. הייתי מסתכל על ורדים טריים וזקופים ויפים ומנסה לעקוב אחר תהליך הרקבון, הלבן הקטיפתי הזה שעוטף בקצב מתגבר את האדום-אדום.
אבל זה כמעט בלתי אפשרי, מסתבר, לשים את האצבע;
אתה נאלץ להסתפק רק בתמונות של "לפני" ו"אחרי", לנחש לבד מתי ואיך התרחש השינוי.
ואז התאהבתי בתמונות האלו, של ה"לפני" וה"אחרי", כשלעצמן.
לקלף פומלה, למשל.
מתחיל פרי עגול ויפה ושלם ומושלם.
נגמר מטפטף, חתיכות א-סימטריות ובלתי קשורות, קרועות באלימות, כבר לא מכסות על הפרי אלא תופסות נוכחות משל עצמן, מושלמת לא פחות.
ורק עכשיו, כשהכל מפורק והידיים רטובות, אתה פתאום רואה - אתה פתאום מעריך - כמה עגול ויפה ושלם היה שם קודם.
פשוט,
לפעמים צריך לפרק כדי לראות את השלם.
ויפה שעה אחת קודם.
(תמיד חשבתי שהיה משהו קינקי ב"אלברט-פירות"...)
לפני 17 שנים. 25 במרץ 2007 בשעה 18:55
