[הפוסט הוחזר לאחר לחץ מאסיבי וטיעונים חכמים שנשמעו פה ושם, ביניהם "מוות למוחקי פוסטים"]
סוף סוף הגעתי הביתה אחרי שבוע בחו"ל וליל סדר ארוך והמוני מדי.
ערב הפסח אצלנו במשפחה נראה תמיד כמו שילוב בין הסימפוזיון השנתי של איגוד נהגי המוניות והמאפיה הרוסית: חלקם הגדול של בני המשפחה הענקית-מדי שלי הינם או היו נהגי מוניות, וכיאה לערסים מזדקנים הם נשואים לרוסיות צעירות שמצאו בארץ או קנו באוקראינה במיטב כספי הנוסעים שלהם.
שמחה כללית באויר, מעושה; הכביסה המלוכלת נשארה בבית. מצב האלכוהול בכי רע: רק מספר בקבוקי יין אדום שאיזה דביל שם במקרר כדי להקפיד שהיין יהיה בלתי-ש?ת?י בעליל, במיוחד בשבילי. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, אני לבוש שחור. אפילו מצאתי לי שם כיפה תואמת, שלמרבה הפלא עשויה היתה עור שחור (לא ידעתי שיש כאלו!); מישהו שם כנראה היה מעורב לאחורנה בסשן ביזארי במיוחד.
כולם חוץ מאיתנו מגיעים באיחור אופנתי של שעה וחצי, כי כמעט לא היו פקקים בדרך.
פסח הוא מן חג עצוב שכזה. כל המשפחה הגדולה-מדי נפגשת וכולם צועקים עלי שאני לא מספיק בקשר, שאני נעלם ומתי כבר אתחתן ואיך יכול להיות שבחור כמוני עדיין רווק ושאם רק אתחתן זה ישבור את הקרח וכולם כבר יתחתנו אחרי. "אתחתן כשארצה," אני עונה ברצינות למתעניינת מקומית וגורר אחרי מבט מבולבל שמשנה מיד כיוון לשיחה עם מישהו אחר, שנשאל בדיוק את אותה שאלה ולא יודע איך לצאת מזה, המסכן.
אני מוזג לי כוסית והסדר מתחיל.
קוראים מהר, לא מתעכבים על זוטות כמו מילים או התוכן שלהן; תוכן? הרי העיקר להגיד.
ולהקפיד שלא תיפול, חס-וחלילה, הכיפה.
ריח הכבש הממולא של דוד שלי וריחו של העוף-בשזיפים שהצלחתי בכישרון רב לשרוף כמעט לחלוטין (- זה שכולם יגידו אחר-כך כמה הוא טעים) מבלבל את האינטיליגנציה שגם ככה לא ממש מוצאת את עצמה בין כל האנשים.
מה נשתנה?
שום דבר.
על ארבעה בנים היא דיברה, וכל אחד מהארבעה הבכורים במשפחה – כמיטב המסורת המשפחתית – קורא את חלקו שלו. אני, הצעיר מבין הבכורים והיחיד שבאמת חוטא בלהיות חכם, רשע ותם בו-זמנית, קורא דווקא את ההוא שאינו יודע לשאול, ההוא שהוא היחיד שאני לא, ונהנה מהקונטרסט.
מן הקצה השני של השולחן, דרך כשלושים חליפות כמעט-יפות על אנשים יפים קצת פחות אני רואה את אחת מהמון בנות-דודי. אני בכלל לא מכיר אותה; בקושי זוכר את שמה. יושבת שם על כיסא פלסטיק, ילדונת בת ארבע-עשרה לערך בעלת הליכות של אישה מבוגרת וחיוך מזוייף כי צריך להיראות נורמאלית; ילדונת יפה ועצובה שהחיים התאכזרו אליה הרבה יותר מדי. היא מאופרת בקפידה, לובשת שחור וסרט ילדותי לראשה, בוהה באנשים שמולה ועצב תהומי בעיניה. הם קוראים בהגדה ואני מסתכל עליה, והיא קולטת את מבטי ואני ממשיך להסתכל והיא מהופנטת, מרגישה איך אני חודר לה לראש דרך העיניים, איך אני מבין אותה במבט קפוא; היא רוצה להסתכל הצידה ולא יכולה, נרעשת ומבולבלת מהעובדה שמישהו רואה אותה, מסתכל עליה, מביט בה באמת ולו לכמה שניות (ועוד קשיש כמוני!). היא כל-כך עצובה, וכל-כך יפה.
אני רואה,
כמו שרואים כפית שנשברת דרך כוס תה,
איך עוד כמה שנים היא תמצא מישהו שיאהב אותה -
כשהיא למרגלותיו.
מישהו שיקרא לה כלבה וזונה מטונפת
והדמעות ירטיבו לה את האיפור השחור
והיא תבכה,
ואז תגמור
ותודה לו.
אני מחייך אליה והיא מסיטה סוף-סוף את מבטה ואני מוזג לי עוד כוסית מהאדום-האדום הזה ושותה בבת-אחת ומוזג עוד אחת ושותה גם אותה ומספר בדיחה וכל העדר צוחק ואני נסגר עוד קצת, מחייך לעצמי חיוך זדוני. כשאני עובר על פניה בדרך לשירותים אנחנו לא מביטים זה בזו.
הפעם הבאה שנתראה תהיה בעוד שנה, בהנחה ששנינו עוד נהיה בין החיים.
יותר מדי אנשים ואני רוצה לברוח. אפילו היין כבר לחלוטין בלתי ניתן לשתיה.
ואז סוף-סוף אוכלים ואני רואה בעיני רוחי איך כולם מקיאים אחד על השני בתאווה.
הילדים הקטנים רוצים אפיקומן אבל לאף אחד מהגדולים אין ממש חשק להוציא את הארנק אז אני הולך לתיק שלי ומוציא חמישים שקל ונותן לאמא שלי משימה לאסוף עוד קצת, כי מסורת זו מסורת. ורוסיה קטנה שהיא בת של מישהו מוצאת את המגבת הכחולה והמטונפת שבתוכה מקופלת מצה שבורה והיא שמחה וצוהלת ומחכה כבר לפסח הבא, כי פסח זה כיף.
אני נוסע הביתה וג'ון קולטריין מתפוצץ לי באוזניים ומאבד לי את עצמו לדעת, ואני רוצה לעצור להביא פיתה עם ל?ב??נ?ה לנרקומנית הקטנה שלי אבל סגור שם לרגל פסח ואני ממשיך לנסוע בכביש הארוך שעוד לא הספיק להחשיך מספיק; היא תאלץ להסתפק בי הלילה, הנרקומנית שלי, נטול גבינה; רק בשר.
כשר, כמו שאלוהים התכוון.
ולחדשות הטובות:
פוסט זה, שהוא פוסט אישי הרבה מעבר לגבול האסתטיקה, ישמיד את עצמו בקרוב מאד.
ובעצם, בעולם שבו אנשים הגונים נועלים קרוקס בפרהסיה, למי כבר אכפת מאסתטיקה?
לפני 17 שנים. 3 באפריל 2007 בשעה 18:10
