הייתי שבוע בגרמניה, בענייני עבודה.
הגעתי למסקנה שאני כנראה לא מבין משהו מאד בסיסי בענייני סקס אירופאי.
נחתתי בפרנקפורט. המטוס חונה בקומה השנייה של טרמינל עמוס, בעוד תחנת הרכבת ממוקמת בקומה הראשונה. מכאן, שאם אתה רוצה להגיע לאנשהו אתה חייב לרדת במדרגות וללכת כך-וכך מטרים. והנה, בואכה קומה אלף מקבלת את פנייך חנות מין בגודל טבעי, ולא ממש קטן. לא חנות כמו בארץ, עם וילון אדום ומסתורי שעושה לך לחשוב "מעניין מה המציאו בזמן האחרון", אלא בעלת חלון ראווה גדול ומרווח, כמעט פשטני. יוצא שאם תרצה או לא, ומבלי להתחשב בקוצב הלב שבחזך או בחיתול שסביב מותניך, אתה עובר משתאה ליד עשרות זרגים בגדלים שונים (ומשונים, אני חייב להוסיף), לצד חרוזים אנאליים, אזיקים פרווניים ועוד מיני מיין-סטרים אקסטרים-סקסואלי. חיוך גדול ובלתי רצוני מתפשט על פנייך, ואתה פולט בעל כרכך משפט בסגנון "יודעים לחיות טוב, החבר'ה האלה!".
נו שויין, כמו שאומרים; טוב ויפה.
ממשיך ברכבת לעיר קטנה אי-שם בטבורה של דוייטשלנד. ברכבת פזורים העיתונים היומיים ואני מעלעל מתוך רצון כן להכיר טיפה את העם שבו אני יושב ולהתרגל לשפה. אני לא מבין כמעט כלום ממה שאני קורא, אבל קשה לפספס את הכותרת הראשית בעמוד השער, שכן המילה הראשונה שמרוחה עליו באדום על גבי עיתון היא SEX. מתחתיה עוד חמש מילים בגרמנית ספרותית בלתי מובנת בעליל, ובסופן סימן קריאה.
אני מגיע לבסוף למחוז חפצי ומתנהל בעצלתיים למלון, שואף לריאות השחורות שלי את האווירה הגרמנית. במלון אני נשאל בטבעיות אם אני רוצה פורנו קשה בטלויזיה, כי צריך לשלם עוד כמה יורו בשביל זה, ואני מסרב בחיוך. גם ככה לא יהיה לי הרבה זמן במלון, ויש לי מספיק פורנו בבית ולא מספיק יורו בארנק. אבל איתרע מזלי והפעם הראשונה שהדלקתי את הטלויזיה היתה בשעת ערב בואכה לילה, והמסך מלא גם ככה בנשים לא ממש יפות אבל מאד עירומות, מפנקות את עצמן אל-מול מספר טלפון במקרה הטוב, ובעזרת טלפון (חוגה!) במקרה הרע.
כיביתי המסך בשאט-נפש ויצאתי העירה לאתר את הפאב הקרוב למקום מגוריי, לבדוק איך הבירה המקומית (זוועה, אגב). מצאתי, שתיתי, אכלתי וחזרתי.
ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.
ביום הבא ישבתי בסדרה אינסופית של הרצאות וגיליתי את הפרטים הבאים:
1. הנשים הגרמניות הן יפות מאד.
2. הנשים הגרמניות הן בלונדיניות מאד ובעלות זוג עיניים כחולות ביותר.
3. כשמתעלמים מהבלונד והעיניים הכחולות (ואני בלונדופיל ידוע, אז זה דרש קצת מאמץ), הן בעצם די מכוערות.
4. הגברים הגרמניים הם מתחת לכל ביקורת. נכון שהם גבוהים מהממוצע הישראלי אך אי אפשר, בעודך בוחן את התנהלותם, שלא לחשוב שיש להם זין קטן.
5. הסטודנטים בגרמניה, במקום למחוא כפיים כשנגמרת הרצאה כמו בכל מקום שפוי אחר בעולם, מקישים בפרקי אצבעותיהם על שולחנות העץ שלפניהם. כשאתה שומע למעלה ממאה איש דופקים על שולחנות עץ בגרמניה, בלתי אפשרי שלא לדמיין צבא אס-אס שדולק בעקבותייך.
6. באמצע אחת ההרצאות בקע לפתע קול נשי סמכותי מהרמקולים המתווכים בין הכורזת למוכרזים. הקול ההחלטי דרש משהו בגרמנית חדה וזויתית. אוטומטית רציתי לעמוד במקום ולהרים ידיים אל מול הרוגר שהייתי בטוח שמישהו כיוון אל גבי.
מסקנת ביניים: משהו רקוב בממלכת הארים.
הפסקת קפה ואני מפלרטט טיפה עם הברמנית, ככה סתם בשביל הכיף. מפלרטט אמרתי? היא מסתכלת עליי במין מבט קפוא ובלתי מתפשר, נטול חיוך. אכן מבט יפה, כחול ומאופר היטב, אך ריק מתוכן באופן בלתי ניתן לתיאור. אני מחייך בחזרה לאי-חיוך שלה והיא ממשיכה להסתכל לי בעיניים, שוברת כל מרחב אישי אלמנטרי; אני מוסיף חלב לקפה שמזגה לי, והיא ממשיכה להסתכל, בלי למצמץ; אני שואל משהו והיא עונה בקושי – וממשיכה להסתכל. שום חיוך, שום טיפת חום, שום פאקינג מיניות או תשוקה. אני מרגיש פתאום כמו איזה גוש בשר (ואני בכלל דום, אני!), ורק צלצול פעמון גדול בידיו של ילד קטן מציל אותי ומחזיר אותי להרצאה הבאה.
ערב יורד ואני יוצא למסעדה עם אנשים חשובים וגרמניים עד למאד. המסעדה מרוהטת כאולם סעודה בטירה גרמנית אוטנטית: שולחנות עץ מאסיביים ועליהם פמוטי כסף גבוהים ונוצצים, מתאימים היטב לסכו"ם הגדול והמבריק שליד הצלחות הלבנות מדי; סמלי-מלוכה גרמניים עם מגן וחרבות (coat of arms, יעני) עתיקים על הקירות; ציור קיר ענק שמתאר ציד חזירי בר, ודוב מפוחלץ. הרבה גרמנים מבוגרים יורדים על פיינטים כאילו אין מחר. לאט-לאט האלכוהול מוצא מקומו בראשים חשובים והשיחה קולחת. בדיחות גסות עפות בחלל האויר ועיניים כחולות מחליפות מבטים. נהיה נעים ושיכור ומצחיק באזור, ואנשים משתחררים. רק הדוב המפוחלץ מעיב קצת על האוירה הקלילה – אבל זה בסדר, מישהו כבר צד אותו ואין מה להבהל.
ממשיכים לפאב קרוב ותת-קרקעי. לא יודע איך יצא ככה, אבל אני מוצא את עצמי יושב ליד כיסא של מספרה שמישהו הוסיף לו קערה הפוכה על זרוע מעל המקום בו אמור לשבת ראשו של המסופר, והכסא הופך לכסא חשמל. The Mercy Seat של קייב מתנגן לי בראש ומתערבל עם המוסיקה האמביינטית והגרמנית להכביד שברמקולים. המקום אפלולי ונעים, מיני מאד באורות האדומים הנופלים על קירות האבן החשופים, אבל שום אוירה מינית אנושית. כמה אנשים ליד שולחן סנוקר, כמה אנשים בתור לכדורגל-השולחן שלידו, הרבה בחורות יפות (טוב, בלונדיניות) לצד בחורים לבושים ברישול, בעלי פני-תינוק שמחייכים בטימטום. ערב נעים ומשעשע עם כמה מחברי, הישראלים. שום שיחה שהתחילה עם אחד או אחת מהמקומיים לא הצליחה לעניין אותי ולו במקצת.
מסיבת ריקודים יומיים לאחר-מכן. הם עדיין קוראים להן "דיסקו". הסכר נפרץ והאמת, יחד עם תכולת הקיבה בעקבות שתייה מופרזת, יוצאת לאור. הם קופצים, משתוללים, צועקים, מוטלים פרקדן על הרצפה או נרדמים בישיבה. הצעות מגונות (מרומזות יותר או פחות) יש מפה ועד ברלין ("אל תיקח אישית," אומר לי חבר ישראלי, "זה רק בגלל שאנחנו נראים שונה"), אבל הן נטולות כל תשוקה. רק מין מבט כזה בעיניהן, מבט לא ברור, מבט בהמי; לא חייתי, בהמי.
אחת מידידותי הישראליות מפלרטטת עם גרמני יפה וגבוה. היא מינית מאד, הבחורה, כולה יופי מתוחכם שמבליט עיניים חשקניות ושפתיים חושניות. היא רק רוצה להנות, הגברת, אבל הוא קר אליה - למרות שכל הזמן נשאר לצדה. זה לא קור מתגרה, לא קור קשה להשגה, זה פשוט קור.
בסוף היא הלכה לישון לבד.
טיול אפוף חמרמורת ביום שלמחרת מגלה לי בקלות חנות מין מקומית וסולידית וחנות בגדים אלטרנטיבית, בצבעי אדום-שחור (אבל יקרים, הנבלות).
בסוף חזרתי הביתה, משתאה.
מה הולך שם? האם כל ההתעסקות במין היא תוצאה של הקרירות הבלתי נסבלת הזו, או להפך?
האם פשוט לא מספיק להם המין ה"רגיל" כך שהם צריכים להחצין הכל כדי להעצים את החוויה, או שכל המין מסביבם פשוט מקהה את החושים המיניים ומוביל למירוץ חימוש אולטרא-סקסואלי?
האם החברה שם מכתיבה להם איפוק כזה שהם מרשים לעצמם להוציא את עצמם החוצה רק בעזרת מין ואלכוהול? או שאולי פשוט באמת יש להם זרגים קטנים מדי?
בכל אופן, אני בהחלט יכול להבין איך דווקא משם יצאו חסידי אומות עולם כמו אדולף מיודענו.
שייסה!
לפני 17 שנים. 4 באפריל 2007 בשעה 22:02
