[הפוסט הבא לא מומלץ לרומנטיקנים]
אני אוהב לקרוא, כמעט מכל הבא ליד, כל עוד זה כתוב טוב.
לאחרונה מצאתי עצמי קורא על הלב; ביולוגיה.
זה עושה לי טוב לדעת שהרבה מאד מהפסיכולוגיה שלנו מושתת על ביולוגיה ותו לא. זה פתאום מגמד דברים מסויימים ומרומם אחרים. זה פתאום שם הרבה מהחוויות שאני חווה בפרספקטיבה אחרת, מכניסטית, שעל-אף שהיא מוציאה את הרומנטיקה מהעניין, היא אמיתית.
ועדיף לדעת את האמת, גם אם היא קצת פחות רומנטית.
שהרי אם לא נכיר את עצמנו, איך נדע מה עושה לנו טוב?
הנה למשל גיליתי למה הלב שלנו "מחסיר פעימה" כשאנחנו מתרגשים.
***
הסבר קצר ככל האפשר, למי שמעניין אותו. מומלץ לקרוא לאט.
בלב יש עליות וחדרים, והם לא מתכווצים סימולטנית: קודם העליות (שמזרימות דם לחדרים) ואז החדרים (שמזרימים דם לעורקים ומשם לכל הגוף). ככה זה, לינארי, בטור. אם היו מתכווצים סימולטנית לא היה זורם דם לגוף והיינו מתפגרים.
ההתכווצות של האיזורים השונים בלב היא תוצאה של עצבים שמגיעים לשם משתי "מערכות עצביות" שונות (שנקראות הסימפטטית והפארא-סימפטטית). יש קשר בין המערכות השונות האלו והתפקוד שלהן לבין התרגשות, וזו נקודה ראשונה שכדאי לזכור.
הסיבה שהחדרים והעליות לא מתכווצים סימולטנית היא שהגירוי החשמלי שיוצר את ההתכווצות מתחיל בנקודה קטנה בעליות שנקראת נקודת SA. משם מתפשט הפולס החשמלי לשאר אזורי העליות (והן מתכווצות), ורק אז עובר (דרך נקודת ה- AV, ראה איור) לחדרים, דרך סיבים קטנים שמעבירים את הפולס הזה לאט יותר.
מה שיוצא, בקיצור, הוא שהעליות מתכווצות ביחד, ואז לוקח זמן עד שהחדרים מתכווצים. והנקודה החשובה כאן היא שהכיווץ בחדרים מותנה, באופן עקרוני ובמצב נורמאלי, בכיווץ העליות.
הנקודה הבאה היא שהחדרים בלב בנויים ככה שאי אפשר יהיה לגרום להם לכיווץ בזמן שהם כבר מכווצים, יען כי כיווץ טיפשי שכזה לא יאפשר לחדרים להתרחב ולקבל את הדם שמנסות העליות להזרים אליהם.
ואז, שוב, היינו מתפגרים.
כשאנחנו מתרגשים מאד (או כששותים יותר מדי קפה, אגב), האיזון בין שתי "המערכות העצביות" (ההן ממקודם, הסימפטטית והפארא-סימפטטית) מתבלגן קצת, וגורם למסר חשמלי לעורר ישירות דווקא את החדרים, במקום את נקודת ה- SA שבעליות.
אם זה קורה במקרה בדיוק אחרי שנגמרה התכווצות נורמאלית אחת ולפני ההתכווצות הבאה, נוצר מצב מעניין:
החדרים מתכווצים לפני שהתכווצו העליות. אה-הא!
כך, בפעם הבאה שיגיע מסר חשמלי התכווצותי לעליות (כרגיל, דרך ה- SA), הוא לא יצליח לגרום להתכווצות בחדרים, כי כבר אמרנו שאי אפשר לגרום להם להתכווץ בזמן שהם מכווצים. מה שיוצא הוא שהלב *באמת* מחסיר פעימה, אבל רק בחדרים, ולכן פחות דם זורם לגוף. יתרה מכך: ההתכווצות הבאה תהיה חזקה יותר (מסיבות שלא אפרט כאן), ותזרים יותר דם לכל הגוף.
"כל הגוף" כולל גם את המוח, שחווה ירידה פתאומית בלחץ הדם ואז עליה פתאומית לא פחות.
וזה, במילים פשוטות, עושה נעים.
***
מה כל-כך מעניין בזה, לכל הרוחות?
קודם כל ש"להחסיר פעימה" זה לא רק ביטוי.
שנית, המחשבה שלא "נחסיר פעימה" אם רגע ההתרגשות לא בא בדיוק במקום הנכון, בתזמון של כמה עשיריות השניה.
שלישית, שאותו איזון - או החוסר שלו - הוא גם הגורם ל"פרפרים בבטן", שכן אלו אותן המערכות (שוב, בפעם האחרונה, הסימפטטית והפארא-סימפטטית) שאחראיות גם על פעילות המעיים ועל כמות הדם שזורמת אליהם. כן, גם "פרפרים בבטן" הם אמיתיים.
ולכן, בפעם הבאה שאתם מתרגשים אל תאמרו "ליבי החסיר פעימה", אלא נסחו עצמכם בבהירות:
"חוויתי כרגע התכווצות בלתי-סימטרית בין העליות לחדרים כתוצאה מפעילות סימפטטית מוגברת";
אל תאמרו "יש לי פרפרים בבטן" אלא אמרו בבטחון מלא:
"חוויתי תנועת מעיים בלתי רצונית עקב חוסר איזון סימפטטי-פארא-סימפטטי".
תביאו עם זה גם זר פרחים, ואולי יהיה בסדר.
לפני 16 שנים. 28 באפריל 2007 בשעה 18:08
